קיצור שולחן ערוך - סימן קצ״ד

הַגּוֹסֵס (פֵּרוּשׁ, הַמַּעַלֶה לֵחָה בִּגְרוֹנוֹ מִפְּנֵי צָרוּת הֶחָזֶה, וְזֶה יִקְרֶה סָמוּךְ לַמִּיתָה, וּלְשׁוֹן גוֹסֵס הוּא מִלְּשׁוֹן מֵגִיס בִּקְדֵרָה, שֶׁהַלֵּחָה מִתְהַפֶּכֶת בִּגְרוֹנוֹ, כְּמוֹ הַמֵּגִיס בִּקְדֵרָה תוספת יום טוב, פרק א דערכין) הֲרֵי הוּא כְּחַי לְכָל דְבָרָיו. וְלָכֵן אָסוּר לִגַּע בּוֹ, שֶׁכָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָמִים. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְנֵּר מְטַפְטֵף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹגֵעַ בּוֹ אָדָם, מִיָד נִכְבֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא גוֹסֵס זְמַן אָרֹךְ וְיֵשׁ צַעַר גָדוֹל לוֹ וְלִקְרוֹבָיו, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לִגְרֹם שֶׁיָמוּת מְהֵרָה, כְּגוֹן לְהַשְׁמִיט הַכַּר וְהַכֶּסֶת מִתַּחְתָּיו, מֵחֲמַת שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁיֵשׁ נוֹצוֹת מִקְּצָת עוֹפוֹת שֶׁגּוֹרְמִים לְעַכֵּב אֶת הַמִּיתָה, אוֹ לָשׂוּם מַפְתְּחוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת תַּחַת רֹאשׁוֹ, כָּל זֶה אָסוּר. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם עִכּוב יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ, כְּגוֹן קוֹל דוֹפֵק וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, מֻתָּר לַהֲסִירוֹ, דְּאֵין בָּזֶה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא שֶׁמֵּסִיר אֶת הַמּוֹנֵעַ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בּוֹ.

אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לִגַּע בַּגוֹסֵס, מִכָּל מָקוֹם אִם נָפְלָה דְלֵקָה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּבַּיִת, אֶלָּא מוֹצִיאִין אוֹתוֹ. וְהוּא קוֹדֵם לְהַצָלַת סִפְרֵי קֹדֶשׁ. (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פח סָעִיף טז)

הָעוֹמְדִים אֵצֶל הַגּוֹסֵס, יַשְׁגִּיחוּ שֶׁלֹּא יוֹצִיא שׁוּם אֵבֶר חוּץ לַמִּטָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּיַעֲקֹב, וַיֶאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. וְלָכֵן יַעֲמִידוּ כִּסְאוֹת אֵצֶל הַמִּטָּה, שֶלֹּא יוּכַל לְהוֹצִיא יָד אוֹ רָגֶל. וּמִכָּל מָקוֹם אִם לֹא עָשׂוּ כֵן וְהוֹצִיא, אָסוּר לִגַּע בּוֹ לְהַחֲזִירוֹ.

כֵּיוָן שֶׁנָּטָה אָדָם לָמוּת, אֵין שׁוּם אָדָם רַשַּׁאי לִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹא תֵצֵא נַפְשׁוֹ וְהוּא יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶפֶשׁ מִשְׁתּוֹמֶמֶת בְּשָׁעָה שֶׁיוֹצֵאת מִן הַגּוּף, וּמִצְוָה לַעֲמֹד עַל הָאָדָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, שֶׁנֶאֱמַר, וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ, וְגוֹ'. וְרָאוּי לְקַבֵּץ עֲשָׂרָה, שֶׁיִהְיוּ בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, וְלֹא יַעַסְקוּ, חס וְשָׁלוֹם, בְּדְבָרִים בְּטֵלִים אֶלָא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וּבַתְּהִלִּים וּבִשְׁאָר מִזְמוֹרִים, כִּמְסֻדָּר בְּסֵפֶר מַעֲבַר יַבֹּק. וְנוֹהֲגִין לְהַדְלִיק נֵרוֹת בִּפְנֵי הַגּוֹסֵס.

לְאַחַר יְצִיאַת נְשָׁמָה, מַנִּיחִין אֵצֶל חָטְמוֹ נוֹצָה קַלָּה, וְאִם אֵינָהּ מִתְנַדְנֶדֶת, בְּיָדוּעַ שֶׁמֵת, וְאָז פּוֹתְחִין אֶת הַחֲלּוֹנוֹת, וְהָאֲבֵלִים אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין, וּכְשֶׁמַּגִּיעִים לְבָרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, אוֹמְרִים בְּשֵׁם וּמַלְכוּת וְקוֹרְעִין, כְּדִין שֶׁיִתְבָּאֵר בְּסִימָן שֶׁלְאַחַר זֶה.

וְכָל הָעוֹמְדִין עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, חַיָבִין לִקְרֹעַ. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה, לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרָף, שֶׁאֵין רֵיק בְּיִשְֹרָאֵל שֶׁאֵין בּוֹ תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וַאֲפִלּוּ עַל קָטֹן שֶׁלָּמַד מִקְרָא אוֹ עַל אִשָּׁה חַיָבִין לִקְרֹעַ. וַאֲפִלוּ הָיָה זֶה הַמֵּת לִפְעָמִים עוֹשֶׂה עֲבֵרָה לְתֵּאָבוֹן, חַיָבִין לִקְרֹעַ עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה רָגִיל לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה, אֲפִלּוּ רַק לְתֵאָבוֹן, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי הַצִּבּוּר, שֶׁאֵין קוֹרְעִין עָלָיו. וּקְרִיעָה זוֹ שֶׁעַל הַמֵּת שֶׁאֵין מִתְאַבְּלִים עָלָיו אֶלָּא שֶׁקּוֹרְעִין מִפְּנֵי שֶׁעוֹמְדִין בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, סַגֵּי בִּקְרִיאָה מֻעֶטֶת. וַאֲפִלּוּ מִן הַצַּד אוֹ בְּשׁוּלֵי הַבֶּגֶד סַגֵּי.

מַעֲצִמִין עֵינָיו שֶׁל הַמֵת. וּמִי שֶׁיֵשׁ לוֹ בָּנִים, יַעֲשֶׂה זֹאת בְּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. וְאִם יֵשׁ בְּכוֹר, יַעֲשֶׂה הוּא.

כְּשֶׁנוֹשְׂאִין אוֹתוֹ מִמִּטָּתוֹ לְהַשְׁכִּיבוֹ עַל הָאָרֶץ, יַשְׁגִּיחוּ שֶׁיְהֵא מְכֻסֶּה, כִּי כֹּל מַה שֶּׁנוֹהֵג בַּחַי מִשׁוּם צְנִיעוּת, נוֹהֵג גַּם בַּמֵּת.

מִנְהָג לִשְׁפֹּךְ כָּל הַמַּיִם הַשְׁאוּבִים שֶׁבִּשְׁכוּנַת הַמֵּת, דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה בָתִּים (עִם הַבַּיִת אֲשֶׁר שָׁם הַמֵּת), וַאֲפִלּוּ מֵת יֶלֶד בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְלֵדָתוֹ. וּבַשַׁבָּת, אֵין צְרִיכִין לִשְׁפֹּךְ (וְהַבִּרְכֵּי יוֹסֵף כָּתַב, דְּיֵשׁ לְהַחְמִיר גַּם בַּשַׁבָּת).

הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֵתוֹ, פָּטוּר מִקְּרִיאת שְׁמַע וּמִתְּפִלָה וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, כִּי הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה, פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קצו סָעִיף ב). הָיוּ שְׁנַיִם, זֶה מְשַׁמֵר, וְזֶה קוֹרֵא וּמִתְפַּלֵּל.

אָסוּר לֶאֱכֹל בְּחֶדֶר שֶׁהַמֵת שָׁם, אִם לֹא עַל יְדֵי מְחִצָּה (כְּדִלְקַמָּן סִימָן קצו סָעִיף א). וַאֲפִלּוּ אֲכִילַת אַרְעַי. וַאֲפִלּוּ אֲכִילַת פֵּרוֹת אוֹ שְׁתִיַת מַיִם, אָסוּר. וּצְרִיכִין לְהַזְהִיר אֶת הַשׁוֹמְרִים עַל זֹאת. וְגַם אָסוּר לְבָרֵךְ שָׁם אֵיזוֹ בְרָכָה. (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קצט סָעִיף טו)

אָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַמֵּת בְּשַׁבָּת (עין לעיל סִימָן פח סָעִיף טו, טז) אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ כֹּהֲנִים אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, רַק עַל יְדֵי גוֹיִם, אִם הַקְּרוֹבִים רוֹצִּים. (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רב סָעִיף טז).