מלחמות השם יחיא קאפח · פרק ח׳, י״ג

קח) והנה כבר ביארנו כמה פעמים שדעת המקובלים החדשים שהזעיר אנפין הוא שנגלה על אבותינו בהר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך, ואם כן איך הביאו רז"ל בשמות רבה פסוק אני ראשון ואני אחרון וכו' שאין לי אב, ולא בן ולא אח, על אנכי ה' אלהיך שאמרו המקובלים החדשים שהזעיר אנפין אמרו, ומה לו לאלהים העליון להשתבח בעצמו במקום זה תוך דברי הזעיר אנפין שיש לו אב ואם ובן ואחות? אלא ודאי שרז"ל בב"ר ובשמות רבה ודברים רבה, באו להעיר אותנו שלא נטעה באלו הדעות, ולבאר לנו, כי זה שאמר אנכי ה' אלהיך הוא שאמר אני ראשון שאין לי אב, ואני אחרון שאין לי בן, ומבלעדי אין אלהים שאין לי אח, הוא ה' אלהינו הסבה הראשונה הוא ולא אחר, והוא בכבודו ובעצמו מן השמים השמיענו את קולו, והזהרנו בדבור השני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכו'! והוא שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי! ודלא כדעת הזהר המסית דס"ל שהאלוה שאמר אני ראשון וכו' הוא האין סוף, ושאמר ראו עתה וכו' הוא אדם קדמון, ושאמר יהי אור וכו' הוא אבא שאמר לאימא, ושאמר נעשה אדם וכו' היא אימא שאמרה לאבא וכו' כדלעיל, ומכל מקום לא יחסו כל עבודותינו ותפלותינו וכל בקשותינו רק לקצר אפים (זעיר אנפין) ובצירוף פרצופים שלמעלה ממנו כמו שנת' לעיל ובקראינו אליו כאילו קראינו לאלהים עליון. כי האלהים העליון אין לו שם. ואם נקראיהו בשם יהוה לא יענה. כי לא נתיחסו שמות רק לפרצופים הנאצלים ונבראים ממנו. ושם יהוה ביחוד לפי דבריהם הוא האלוה קצר אפים דוקא. ועל האמונות הזרות האלה הרחוקות מדרכי תורתינו הקדושה וקבלת רז"ל קרא ירמיה הנביא ע"ה בדבר ה' לאמר (ירמיהו ה׳:י״ב) כחשו בה' ויאמרו לוא הוא, כחשו בה' הנאמר בו אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ ועשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל, ונאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר וכו'. ויאמר לא הוא, אלא הזעיר אנפין הוא שירד על הר סיני ובא להתחבר עם אשתו שכבר קדמה לו והוא ירד אחריה להתחבר ולהזדווג לה, לוא כתיב מלא וי"ו ואלף שחשבו מציאותו יתברך כאלו אינו, וגם קראהו אין, כלומר לא יש, ואמרו שהקורא אליו לא יענהו, כי הוא אין, לפי שידוע שאותיות השלילה והמניעה וההעדר אשר ישתמשו בהם הם לא ואין כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות שורש ח', והערביים משתמשים להורות על השלילה וההעדר הנקרא בערבי נפי במלות לם, וליס, ולא, ומא, והמקובלים החדשים קראו לשי"ת אין שהוא לשון שלילה והעדר, ולכן אמרו שהוא יתברך אין לו שום שם ונקודה שהגבילהו כי אין הוא, וצירפו לפעמים גם מלת סוף, ואמרו אין סוף, והיא מליצה הדומה בעניינה לתרגום אין חקר לתבונתו, שתרגם יונתן בן עוזיאל לית סוף לסוכלתנותיה. והשמיטו מלת תבונתו שאמר הנביא ע"ה לבאר לנו שהיש המצוי הזה הוא ה' אלהינו אין חקר וסוף לתבונתו שהמציא כל נמצא בחכמה נפלאה. כמאמר דוד המלך ע"ה מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. שאינו ניכר אלא מתוך מעשיו. כמאמר הנביא שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכו' וכן אמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך! וחשבו שכיון שאי אפשר להשיג מהותו והיאך הוא. אם כן אין הוא ח"ו! ולכן יחסו כל השמות הנזכרים בתורה ובנביאים ובלשון רז"ל הקב"ה או רבונו ש"ע הכל על הפרצופים שהמציאו בדמיונם שהם משתלשלים ונמשכים מהאין וקראון גופא דמלכא, ואלו הפרצופים הם עיקר האלהות, כי הם מושגים ומצויירים בשכל, אלא שהם אורות ואינם בעלי בשר ועצמות כמו שכ' הרמב"ם בפתיחת ספר המורה! ונתאוו לאלוהות הרבה כאבותינו אנשי דוד המדבר שאמרו אלה אלהיך ישראל כמאמר רשב"י ע"ה כדגרסינן בפרק ד' מיתות. אמר רב יהודה אלמלא וי"ו שבהעלוך נחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. אמר לו רשב"י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנ' בלתו לה' לבדו אלא מה ת"ל אשר העלוך מלמד שאיוו לאלהות הרבה, ועיין לעיל סי' נ"ח.