מלחמות השם יחיא קאפח · פרק ז׳, כ׳

צב) ולא זו בלבד. אלא אף גם זאת שייחסו לו החוש המגונה והפחות שבחמשה חושים, והוא המשגל והזיווג, כי ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק מ"ז חלק א'. שמהחמשה חושים שהם הראייה, והשמע, והריח, וישמע ה', וירא ה', וירח ה', ולא הושאל לו חוש הטעם והמשוש לומר ויטעם ה', וימשש ה'. והסבה לזה הוא כמו שנתבאר לעיל שכל מה שידמוהו ההמון חסרון אי אפשר לציירו בבורא ית', ולכן לא השתמשו בזה בספרי הנבואה עכ"ל. וכן כתב הרב שבילי אמונה בנתיב הא'. ובדרך הזה דרכו רז"ל בעלי המשנה והתלמוד ומתקני התפלות והפייטנים כרבי' סעדיה גאון ור"י הלוי בפיוטיהם הנעימים המעוררים את האדם לאהבת השי"ת וליראתו ולדבקה בו. ומה מאד מתקו דברי רבי יהודה הלוי בסליחה המתחלת יה שמך ארוממך, אמר בסופה, השתונן והכונן, והתבונן בסודיך, והבטת מה אתה, ומאין יסודיך, ומי הבינך, ומי הכינך, וכח מי ינידיך, והבט אל גבורות אל, והעירה כבודיך. חקור פעליו, רק אליו אל תשלח ידיך, כי תדרוש בסוף וראש במופלה ובמכוסה ע"כ. אשר על כן אלו שמרו המקובלים החדשים אזהרת רז"ל ולא נפתו לדברי נביא השקר המסית מחבר הזהר ולא שלחו רעיונותיהם במופלא ובמכוסה מהם לא באו לכל זה. ובפרק ח' לשלישי כתב הר' המורה שחוש המשוש הוא חרפה וכלמה לנו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ומשתה ומשגל, והאיש המשכיל מריך למעט בהם מה שאפשר לו (כמו שביאר הרב בהלכות דעות) ולא ירחיב הדבור בהם, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות, אשר בהם ישיג ידיעת הבורא, אבל האכילה והמשגל הם חרפתינו וכלימתינו, כי הושמו באדם לצורך קיומו וקיום המין, והוא דומה בהם לבהמה, וכל שכן המשגל שאין ראוי לדבר בו יותר כמו שביארתי בפרקי אבות ממה שבא בתורתינו הקדושה ממאוס בו, ואסור לזכרו ולדבר בו כלל, וכבר ידעת אמרם על אלישע הנביא ע"ה שנקרא קדוש מפני שלא היה חושב בו עש שלא היה רואה קרי, וגם ידעת גודל האיסור שבא אצלינו בענין נבלות הפה (כדגרסינן בכתובות, על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, מאי ועוד ידו נטויה אמר רב חנן ב"א הכל יודעים למה נכנסה כלה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה ע"כ. ובפרק במה מדליקים גרסינן בעון נבלות הפה צרות רבות ודעות וגזרות קשות ותחדשות בעולם ובחורי ישראל מתים ואלמנות ויתומים צועקים ואינם נענים שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכו' כי כלו חנף ומרע כל פה דובר נבלה וכו' מאי ועוד ידו נטויה א"ר חנן בר אבא א"ר חסדא כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנום שנ' שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם ע"כ). והטעם לפי שהדיבור בלשון הוא מסגולת האדם וטוב השם אשר גמר עליו להבדילו בו משאר בעלי החיים שנאמר מי שם פה לאדם, ואמר הנביא ה' אלהים נתן לי לשון למודים, ואין ראוי שנשתמש בטובה אשר גמלנו השי"ת לשלמות ללמוד וללמד, בדבר פחות ומגונה ובחרפה הגמורה שיש בנו ונדמה לגוים הסכלים הזונים בשיריהם שירי ענבים, ופחיתות אשר יתפארו בהם לרוב סכלות ופחיתותם (כדאמור רבנן תפארת גוים עבירה. גוי מפערה מעי) לא כאלה חלק יעקב, שנאמר בהם ואתר תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל מי שמשתמש במחשבה או בדבריו מענייני המשגל אשר הוא חרפה לנו ביותר מן הצריך לו (כמאמר רז"ל מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו) וכ"ש אם יאמר שירים, הנה נשתמש בטובה אשר גמלו השי"צ בדברי מרי וסכלות גמורה ועבר על מצות הבורא ית'. והוא כמי שנאמר בהם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, זהו תורף דברי הר' המורה ז"ל. גם הרס"ג בס' האמונות מאמר עשירי פרק ו' דבר בגנות רבוי המשגל ולכלוכו וטנופו והחרפה והבוז אשר בו, ושאין התואה הזאת באדם כי אם להקים בה זרע כמצות השי"ת ואתם פרו ורבו וכו' ובהצנע בעת הראוי ויעצור בה מהרבות ע"כ. ובעיני ראיתי אחד מהמון העם שאל לתינוק קטן ואמר האם אביך אוהב את אמך ומנשקה, וגער בו הדיין כמה"ר סלי' צאלח ז"ל ואמר לו כלך מגבלות הפה כי ענשו חמור.