מלחמות השם יחיא קאפח · פרק ו׳, ט״ו

ובכמה מקומות קורים רז"ל לתורה טוב כמו שאמרו על זנח ישראל טוב אויב ירדפו, ואין טוב אלא תורה שנ' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וכתיב עץ החיים היא למחזיקים בה, ולא עץ הדעת טוב ורע, ושוב חזר הפילסוף הנזכר לגנות את המשנה והתלמוד באמרו דבר אחר (שם דף כ"ז ע"א) ומשבח את סחורתו הסודות שהוא בודאם מלבו שהם מעץ החיים מזעיר אנפין דאצילות ששם אין שליטא לקליפות, ולא ימצא בהם קושיות ומשא ומתן של הלכה (אבל הם המצאת אלהים חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו והם עוקרים יסוד יחוד השם שהוא העיקר הגדול). אבל המשנה והתלמוד הם יוצאים ממטטרון דיצירה והוא זעיר אנפין דיצירה ששם נכנסו בן עזאי ובן זומא ואלישע, אחר ששם יש אחיזה לקליפות והם מעץ הדעת טוב ורע, מצד אחד טוב, והוא היתר כשר טהור, ומצד אחד רע והוא אסור ופסול וטמא (כאן גילה מצפוני לבו דניחא ליה בהפקירא ולא יזכר שם טמא ופסול ואסור החכם יבין). ועוד חזר שם לדרוש בגנות המשנה והתלמוד בשם מארי מתניתין וז"ל וימררו את חייהם (המצרים שהם הקליפות) בעבודה קשה, דא קושיא, בחומר, בקל וחומר, ובלבנים, בליבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה, דא ברייתא, את כל עבודתם אשר עבדו בפרך, דא משנה, אם תיבין בתיובתא. אתאמר בהון ויורהו ה' עץ, ודא עץ חיים, וביה יתמתקו המים (פי' המקדש מלך בתחלה היו עומקים בפשטי התורה (דהיינו משנה וגמרא וברייתא שהזכיר לעיל) אזי וימררו את חייהם שאינם מקבלים שפע משם מ"ה שהוא שקיו דאילנא שהוא פנימיות זעיר וכו') ודא משה משיח דאתמר ביה ומטה אלהים בידו, מטה דא מטטרון, מסטריה חיים, ומסטריה מיתה. כד אתהפיך למטה איהו עזר מסטרה דטוב. כך אתהפיך לחויא איהו כנגדו. מיד וינס משה מפניו. וקב"ה מסר ליה בידיה דמשה ואיהו אוריתא דבעל פה דביה איסור והתר (פי' המק"מ כי תורה שבע"פ היא במטטרון ששם טוב ורע שהם איסור והיתר) הנך רואה בעיניך ידידי את דברי הפילסוף החובר מחבר הזהר איך הוא מכיון ליתן דופי במשנת חכמים ותלמודם המקובל בידם איש מפי איש ממשה רבינו ע"ה. וליחס את המשנה למטטרון שיש בו טוב ורע. ולא מפי הגבורה ניתנה אלא מטטרון. והטוב שבה הוא היתר טהור כשר, ורע שבה אסור וטמא ופסול. וחשב את העסק בה לעון אשר חטא. אשר אם ישובו ישראל בתשובה ויעזבו המשנה, ויתעסקו בסודות שערך לפניהם ברבוי האלוהות הקדושים לו פועלי הטוב, וגם בידיעת הקליפות אלהים אחרים טמאים בעלי הרע ימתקו להם המים המרים המאררים. כי אז לא ידעו עוד להבדיל בין טמא לטהור ובין קדש לחול, כאשר מצאנו ראינו האנשים העוסקים כל ימיהם בסודות הנזכרים ואינם משגיחים במשנה ותלמוד ופוסקים, שאינם יודעים כלל להבדיל בין הטמא ובין הטהור, כשר ופסול, אסור ומותר, ולא ידעו במה יכשלו, כי מוחם מלא מלי דחסידותא דאית בהו אפיקרותא, עבודת הפרצופים וכפירות שונים אשר לא צוה ה', ומוחין דקטנות ומוחין דגדלות, וזווגים וטפין הנוזלים מן הפרצופים הזכרים לרחם נשיהם ופילגשיהם, עד אפס מקום במוחם לנוח שם אסור ומותר. להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין דבר הנאכל לדבר שאסור לאכלו אשר על זה נצטוינו בתורה, וקיימו בעצמם מאמר ר' נתן שאמר כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על המשנה (פי' רש"י שעשאה כפי שאינה עיקר. או שאינו מחזר לשנותה, סנהדרין דף צ"ט ע"ש ברש"י ומהרש"א).