יום אחד הייתי בתעניתי, בכיתי מאד, והרביתי דברים לפני השי"ת, לומר שלמה היה מונע ממני דרכי התשובה, ולא היה משים בלב מורי ז"ל שילמדני כרצוני, והרבה דברים כאלה, והלכתי לביתו והכיר הענין בפרצופי, וא"ל, כי באותה שעה רצו להענישני בב"ד של מעלה, על שהטחתי דברים כלפי מעלה לולי שנזדמן לי סניגור אחד עלי, לומר שמחשבתי היתה לטובה. וא"ל, שאזהר מלדבר פעם אחרת דברים אלה, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, אלא שיש זמן קצוב לכל דבר, כנזכר בפסוק עת לכל זמן ועת לכל חפץ, ואיך הייתי אומר ח"ו שהקב"ה היה מונע ממני דרכי התשובה ואדרבא מי היה גורם ומכניס בלבי כל זה התעוררות של התשובה, לולי השי"ת ברחמיו קרובים על בריותיו, וא"ל כי מה שמנע ממני עד אז, להגיד לי רצוני, היה סבת זמן קצוב, ואז באותו היום נשלם הזמן, ושמהיום ההוא ואילך לא יסתיר ממני כל אשר אשאל ממנו, וכן עשה מאז והלאה:
שער הגלגולים · פרק ל״ח, מ״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Shaar HaGilgulim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שער הגלגולים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.