וצריך שנבאר טעם אל האמור, והוא, לפי שהעשיה היא למטה בכל העולמות, ולכן היא נתונה שם בין הקליפות הסובבים אותה, ולכן אע"פ שכבר האדם תקן נפשו, כפי בחי' מקום שרשו אשר בעשיה, עכ"ז אם יניחנה שם, יש פחד אולי יתאחזו בה הקליפות אשר שם, ולכן צריך שיזדכך מעשיו יותר ויותר, עד שיעלנה למעלה למעלה כל מה שיוכל, עד מקום שרשו בכתר דעשיה. ואמנם היצירה, מכ"ש שאר העולמות שלמעלה ממנה, אין שום פחד מאחיזת הקליפות אשר בעולם העשיה, ולכן כיון שתקן את רוחו בשרשו אשר ביצירה, הנה אם יתקן יותר, אז ישאר רוחו הראשון שם במקום שרשו, ויקנה רוח שני יותר עליון מלמעלה, ואין צריך להעלות את רוחו הראשון למעלה, כי אין שם פחד:
שער הגלגולים · פרק א׳, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Shaar HaGilgulim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שער הגלגולים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.