עץ חיים · פרק ו׳, כ״ח

ואפשר לומר שג' בחי' צלם שהם נר"ן שבמוחין דז"א הם ג' בחי' הפנימים שהם עיבור יניקה ומוחין וכולם פנימים כנודע כי המוחין הם פנימים. אלא שקשה לזה אם כן לא נשאר לחיצוניות רק אלו ב' בחי' שהם עיבור ויניקה לבד. או אפשר לומר שבחי' הפנים הוא כשבאין לז"א מוחין מבחי' חיה שהוא חכמה (נ"א בחכמה) כנ"ל שאפי' בינה נק' אחור בערך החכמה שאינה יכולה להוליד נשמות חדשות אלא בחכמה שהוא הזכר וא"כ אין בחי' פנים לז"א רק אחר היות לו בחי' חיה שהם מוחין דאבא ואז יכול להוליד. וראיה לזה מענין ברכת כהנים שהם מקיפים דצלם אבא קודם ויעבור שהוא זווג ז"א ולאה ואח"כ בא הזווג דיעקב ורחל בנפ"א ועוד ראיה גדולה מזה כי אפי' שזכרנו כי החיצוניו' והאחוריים של עליון הם הפנים של תחתון ואז אינו זווג בז"א עצמו אלא ביעקב ורחל עכ"ז יש צלם דאבא ג"כ בברכת כהנים ונ"ל הטעם שאלו היה הזווג דז"א עצמו אז היה כעין שבת שעולה בצלם דאו"א למעלה בבחינותיהן ובמקומם האמיתי אך עתה יורד הצלם למטה ואינם מוחין גמורים לז"א ועכ"ז בערך יעקב הם גמורים ונקרא פנים ועיין בדבר זה שהרי נודע מהתיקונים שנשמת ז"א הפנימיות (נ"א הפנימים) אשר עליו (נקרא אדם) הוא שם מ"ה דאלפין והוא בחכמה כ"ח מ"ה והוא בחי' חכמה דז"א כי חכמה עילאה דאבא הוא ע"ב דיודי"ן גם בזה תבין ענין העלאת מ"ד ע"י שם מ"ה בז"א כנודע והענין שמ"ד שהיא (נ"א הוא) הטפה בהוצאות נשמות חדשות אינו מוריד אותה אלא ע"ש הזכר שהוא החכמה דז"א (נ"א ע"י שם הנ"ל דמ"ה שהוא שם החכמה בז"א) שהוא החיה שבו ואינה זו החכמה בבחי' עיבור או יניקה רק החכמה הנזכר בבחי' חיה דז"א והנה נודע כי שם ב"ן המעלה מ"ן הוא בנימין ושרשו דכורא משם ע"ב דיודי"ן שהוא חכמה והוא כמנין חסד (והנה החסד שבע"ב) יכול להעלות מ"ן לצורך זווג אבא ואמא וזה נמשך אל הז"א מאבא שהוא חכמה לכן נקרא רוחא כי הוא זכר ממש שהוא בחי' רוח שהוא ז"א: