עץ חיים · פרק נ׳, ד׳

ומצטרף עם נפש הדומם שבו שהוא יותר מעולה ומתגדל אך להיות עדיין בחי' דומם אינו עדיין מזון לכן הנודר מהמזון מותר במים ובמלח ואח"כ באוכלו הצומח אותו הנפש הצומחת אשר בו מתחבר עם נפש הצומחת שבאדם שהוא מעולה יותר ומתגדלת. אך גוף הצומח יוצא בסוד מותרות לחוץ וכן כשאוכל הב"ח יוצא הפסולת ונפש הבהמית אשר שם מתחבר עם נפש בהמית שבאדם שהוא מעולה יותר ממנו והוא פנימית כנ"ל ואז מתגדל עמה כנ"ל והוא סוד מזון גופנית כי נפש הבהמית של אדם נקרא עדיין גוף ולא נפש והרי דומם והצומח וחי והמדבר הם הנקראים ד' יסודות כי כ"א מהם כלולה מארמ"ע והם בחי' גוף של האדם אשר כל אלו הם בחי' הארץ החומרי ומתפשט בתוכם המלבוש האחרון הוא גוף הרקיעים דבעשיה והם הקלי' כי כמו שחומר הארץ היא קלי' וגוף אל הפנימי שבה שרש נפש דומם והצומחת והבהמית כן אח"כ חוזר על דרך זה והגוף של השמים דעשיה שהם הקלי' נכנסים תחלה והבן זה היטב סדר אלו המרגות ואז מקליפת נוגה דטוב ורע גוף ושמים דעשיה נמשך ומתלבש באדם תוך נפש הבהמית שבו ובתוך קלי' נוגה זו שהוא יצה"ט ויצה"ר שם ג"כ מתלבש אח"כ פנימית הרקיע דעשיה ונפש שלהם וזהו הנקרא נפש האדם ונפש האופנים והנה נפש זו נקרא נפש אל נפש הבהמית והיא נזונית ממנה כמו שנפש הבהמית נזונית מהצומח כנ"ל אמנם אינה נזונית אלא ע"י הגוף שלה שהוא קליפת נוגה יצ"ט ויצה"ר כנ"ל והנה נמצא כי העכירות של נפש הבהמית שבאדם שעולה אל נפש דעשיה ניזון ממנה הוא גורם לגוף לחטוא ומי גרם לו עכירות בתחלה בנפש הבהמית שבאדם ודאי שנמשך לו מנפש הבהמית שבב"ח שהיא חיצוניות נפש הבהמית שבאדם לכן כשאדם חוטא היה מקריב קרבן נפש הבהמית של ב"ח שהיא גרמה לו לחטוא ונחית אש גבוה ושורף אותו העכירות ואז שורש נפש הבהמית שבאדם נמשך לה זכות ונקיות כי הכל משורש א' חוצבו ומתכפר האדם והבן זה היטב סוד הקרבנות ולהיות כי גם נפש הדומם וצומחת הם יותר עכורים גם הם גרמו וסייעו להחטיא את נפש הבהמית מצד הרע שבהם לכן היו הנסכים וסלתות שהם צומח ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח שהוא כח הדומם ובזה מתתקנין כל חלקי דצח"ם והבן זה (והטעם להקריב קרבן בהמה עיין פרשת פנחס רי"ט ועיין בספרים קלי' נגה איקרי ירדן שיורד ועולה ועיין פרשת בראשית דכ"ב):