עץ חיים · פרק ל״ט, ג׳

מ"ק טעם לזה למה שכתבנו שהיתה תחלה אב"א שלא יתאחזו החיצונים הענין כי האחוריים הם סוד אלהים והם ק"ך צרופי אלהים והם עד סוף העשייה כמבואר ושם אחריהן באים הקליפות ונמשכין שם בסוף העשיה ונק' בסוד אלהים אחרים בערך אלו הק"ך אלהים שהם אלקים חיים דקדושה כמ"ש כי אלהים קדושים הוא. והנה כשיש ח"ו חטאים ועונות אלו אלהים אחרים נכללין בשרשם בסוד אלהים הקדושים שבאחוריים וע"י כללותם בשרשן הם יונקין מן השכינה וז"ס כל אחיזת החיצונים בקדושה כי אינם אוחזין רק ע"י כללותן בששרשם ולא ח"ו שנכנסין הם עצמן וז"ס ערו ערו עד היסוד כי אלו אלהים שרשם הם ממ"נ ביסוד הנוקבא כי הם ה"ג ה' אותיות אלהים וכאשר רוצה המלכות להעלות מ"נ נכללין כל אלהים דקדושה שם ביסוד שבה וכשיש ח"ו פגם אז אוחזין אלהים אחרים בששרשן ונכללין עמהם אע"פ שהם אינם נכנסים ח"ו עכ"ז הם יונקים בסוד כללות. וז"ס ושפחה כי תירש גבירתה שצדיק עליון מזדווג עם השפחה כביכול ביסוד הנ"ל וז"ש ערו ערו עד היסוד בה כי שם מגיע הפגם כ"י. גם ז"ס אלהים באו גוים בנחלתיך פי' כי החצונים הנק' אלהים אחרים הם נאחזין באלהים דקדושה ועי"כ באו גוים בנחלתך נחלת הקדש ולזה אמר אלהים ולא אמר ה' והנה ענין היותן אב"א מפני שהן דינין ויוצאין ממנו אליה ואז נדבקין כי הענף נשאר דבוק באילן אששר משם יוצאת והנה בהיותן אח"כ פב"פ היה ראוי שיחזרו להדבק ג"כ כמו בסוד אחוריים כי ג"כ ניתנין ממנו אליה אך הטעם הוא כי או"א שקומתן שוה פב"פ לכן הם מתדבקין כחדא שריין ולא מתפרשין דא מן דא לכן זווגם תדיר אבל זו"ן שאין קומתן שוה אינן דבוקים זה בזה בהיותן פב"פ ע"כ. ועתה יש ב' מניעות כי היה צריך לברא את האדם וחוה כדי שעל ידם יתבררו מ"ן של כל הנשמות כנ"ל ולזה היה צריך זווג וא"א להם להזדווג אם לא יחזרו פב"פ ולחזור פב"פ א"א לסבה כנ"ל כדי שלא יתאחזו הקליפות באחוריים דנקבות ולכ כד לבטל ב' המניעות האלו מה עשו או"א נסרו את הנוקבא העומדת אחורי ז"א ואח"כ העלו זו"ן הננסרים למעלה בהיכל או"א עצמה ששם אין כח לקליפות להתאחז באחורי הנקבה וזה ההיכל דאו"א הוא בחי' החופה של זו"ן חתן וכלה ושם יוכלו לחזור פב"פ ושם נזדווגו זו"ן יחד. וכל ענין זה תבינהו בזוהר פ' בראשית מ"ש בפ' ויבן ה' אלהים את הצלע שהוא ענין הנסירה ואח"כ ויביאה אל האדם מהכא ילפינן דבעאן או"א לאעלאה לכלה ברשותא דחתן כד"א את בתי נתתי לאיש הזה מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה דהא ביתא דילה היא דכתיב ויבא אליה פי' ענין זווג הראשון דזו"ן בעת אצילותן איננו כשאר זווגים של אח"כ והוא כי הזווג הזה לא היה למטה רק או"א העלו את ז"א בחיקם ואח"כ העלו את הנוקבא בסוד ויביאה אל האדם ושם נזדוגו כמ"ש בע"ה. ואמנם כל שאר הזווגים דזו"ן דבחי' פב"פ הוא למטה בביתא דילה של הנוקבא שהוא בהיכל הנוקבא ושם יורד הז"א להזדווג עמה והנה אז לא היה עדיין מ"ן של הנוק' מבוררים ומתוקנים כנ"ל ונמצא כי מ"ן שהעלתה מלכות לגב ז"א הם המ"ן דבינה אשר הם שמשו אל הנוק' וע"י מ"נ אלו יצאו אדם וחוה כ"כ מעולין ונאחזין עד למעלה כמ"ש בע"ה, [הגהה - ונל"ח כי הרוחא דבגווה של הבינה אשר ע"י עולין מ"ן הוא אשר שימש אל הנוקבא הזאת כי ע"י שהוא מעולה מאד יכול לברר אדם וחוה בבחינת מ"ן שלה עצמו אשר בתוך הקלי' ואין אדם וחוה מ"ן עצמן דבינה אלא שיצאו ונתבררו ע"י רוחא דילה ונודע שבו מתלבש הנשמ' בבחי' לבוש וזהו מעלת אדם וחוה בבחי' לבוש אבל עצמות נשמתם היה מזו"ן מ"ד ומ"ן דילהון דאל"כ מה תועלת בעלייתן שם אם אדם וחוה ממ"נ דבינה עצמה והיה יכול לצאת משם או אפשר להיפך כי הן מ"ן ממש של הבינה אלא שצריך לחזור ולצאת שנית ע"י זווג זו"ן בהיותן למטה פב"פ כנודע ולכן עלו ונעשו ב' הבחי' יחד שנזדווגו או"א בהתלבשות זו"ן בהם ויצאו אדם וחוה כנלע"ד: