עץ חיים · פרק י״א, י״ב

מ"ק מעיקרא היו העשר עצמות פשוט והיו כלולים מי' ולא ניכרת בהם והג"ר שהיו רחמים היו יכולין לקבל אור הא"ס וכשהיה מגיע אל הו' נקודות היו מתבטלות ואלו הם המלכים שמתו לפי שהם דין והאור שבא הוא רחמים ולא היו יכולין לקבלו וכיון שלא קבלו החיות מתו לכן הוצרך לתקן שנעשו כלים אל הכתר ועי"כ נתבסם האור שבא ועובר דרך מסך ועוד שניכרין בו הי' ואלה המלכים הם למטה ממלכות דאצילות ולא נשאר מהם אלא הדר מפני שהיו דו"נ והם ת"ת ומלכות ואז נעשה עיבור א' דאו"א (נ"א דא"א) והטפה היתה י' אחת ונלקחה הו"ד ממילוי (נ"א ונחלקה לו"ד מילוי) היו"ד שבחכמה והם סוד ו"ד דיו"ד דאבא שהוא גימטריא י' ושם אבא הדכורא גובר לכן ו' קודמה לד' וזהו ו"ד אך טפת הבינה נוקבא גוברת לכן גוברת ד' על ו' וזהו צורת ה' ד"ן כי משם נלקחו האותיות ד"ו מן הבינה שהיא ה' וז"ס אדה"ר ד"ו פרצופים בראו כי בבינה הוא הד"ו וביאורו הוא שהטפה בסוד אור מים רקיע כי ברישא דאבא הוא אור ובבטן דאמא נעשים מים ואח"כ נעשים רקיע (דהיינו התפשטות ג' כלילן בג' שהוא נקרא זעיר והוא נקרא רקיע וז"ס יום ליום יביע אמ"ר יום ליום הם קצוות דז"א הנקרא ימים ונמשכו עליהם סוד אמ"ר שהוא ר"ת אור מים רקיע אך ולילה ללילה סוד קצוות דנוקבא דמלכות יחוה מלשון חוה כנזכר בס"ה תרומה (ד' קל"ז) כי היא סוד חוה ואח"כ בלידה נתפשטו ונעשו הו"ק כ"א מלובש בכלי והיו בסוד ו' אח"כ ע"י היניקה (נ"א ע"י התיקון) הגדילו הו"ק אלו בו' שנים לכן הפעוטות מקחן מקח כי כבר הגדילו בחי' ו"ק של נשמתו ועצמותו כל מה שיוכל להגדיל ואח"כ הוצרך עיבור ב' להשלים המוחין וז"ס שינה שמעלין הז"א ונוקבא הפנימיות שלהם בבטן אמא להיותו שם בסוד מ"ן וזהו כמו שאנו מעלין נשמותינו בסוד השינה במלכות להיות מ"ן דילה כן הענין בזעיר וניקבא כי נשמתן ופנימיותן הם מעלין מ"ן לאו"א והענין כי אחר שאבא עשאה כלי נשארה ההוא רוחא גניז במקומה משום דלא היה אפשר אל הנוקבא שהוא דין לקבל זכר אלא באותו רוח שמטיל בגווה וזהו הכלי שתקבל בגווה בחי' זכר וזהו עשאה כלי ואחר כך שהיא מקבלת ומתהוות הוולד ויולדת כבר כלו מ"נ ונשאר האי כלי שהוא האי רוחא בלתי מ"נ ועי"כ צריכין הבנים שנתהוו באותו כלי לחזור ולעלות נשמתן שם באותו הכלי ונעשים מ"נ ואז היא יכולה לקבל מ"ד ליתן להם המוחין וענין המוחין שנותן להם הם אחסנתיה דאו"א וב' עטרין שהם ד' וזהו כי החו"ג דא"א הפרקין הראשונים מהם נעשה מוחי או"א והפרקין השניים הם ב' עטרין לת"ת ואו"א נותנין לז"א [מאותן] אותן הפרקין שיש להם מוחין ג"כ וזהו אחסנתא דאו"א וז"ש במשפטים ובאדרא רישא דמלכא בחו"ג אתתקן וכולן נכללין בנה"י דבינה אוירא דכיא ואשא דכיא בנ"ה דהוי אחסנתא ואוירא ואשא דהוו הב' עטרין נכללין ביסוד דילה וזה נעשה דעת לת"ת ועי"כ הוא מכריע כי הוא חסדים וגבורות נמצא שהד' נעשו ג' ונכנסין למוחין ואלו הם סוד ד' פרשיות דתפילין והם ד' פרשיות בבחי' קודם שנכנסו בנה"י דאימא שהם (היו) אור מקיף אליו וכנגד מציאת הא' (נ"א הב') כשנכנסו בה קודם שיכנסו בז"א הוא ש' דד' רישין והבחי' הב' הוא ש' דג' רישין (נ"א הוא ש' דג' רישין והבחי' הא' הוא ש' דד' רישין) ובחי' הפנימי רמוז בהם כי הם רמז למקיף שהוא מבחי' חוץ. ואח"כ כמו שהאדם מעלה נשמתו להיות מ"נ אחר שהוא מבן י"ג ויום א' כן הת"ת מעלה נשמתו אלא שהאדם אין לו עלייה זו עד י"ג שנים והת"ת מעלה אותן בעודו בן ט' שנה קודם המוחין כדי לקבל המוחין וזהו בן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביאה והנה בו' שנים נגדלו הו"ק אלו כל הצורך וצריך לקבל אחסנתא וב' עטרין בז' (נ"א בב') בחי' ד' וג' הנ"ל הרי ז' וזהו בן י"ג ויום א' ואלו הז' הוא בתחלה צריך ג' שנים עד שיהיה בן ט' כי באלו הג' שנים נעשה לו הכנה לקבל מוחין ואז אחר שנעשה הכנה מקבל המוחין בד' שנים אחרים והרי הם י"ג שנים. ובמאי דאמרי' שהעושה אותה כלי משאיר בה רוחא יובן ענין היבום דכיון שמת אחיו השאיר הרוח שם דע"י טפה דאחיו שהוא קרוב אליו קודם שיבא בה הרוח דאח [נ"א דאחר] הוא (הנה) היבם החי מקדים נשמתו הראשון ומתחבר ברוחו ובא זה בג' הכנות א' הרוח דשביק בגווה כנ"ל ועוד טפת אחיו ועוד כוונת היבום שמכוין להביא נשמת אחיו הראשון המת שם וז"ס אם ישים אליו לבו היבם ומכוין לבו רוח של מת דבגווה וגם נשמתו אליו יאסוף פי' כי הוא מקבץ ומאסף נשמה עם רוח שהיו שם וז"ס רוחו ונשמתו אליו יאסוף: