פרדס רמונים · פרק ל״ב, ד׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

אחר שכבר נתבאר בשער הקודם שהאדם הוא חלק אלוה ממעל אם זך ואם ישר פעלו והוא אחוז בעבותות האהבה בשרשי הקדושה בנשמתו העולה בכל העולמות ובכל המדרגות כמו שבארנו בשער הקודם. הנה בהיותו פועל הצדק והיושר ומתכוין במחשבתו הנכונה דרך המעלות לייחד המדרגות מקבילות הלולאות איש באחיהו ידובקו ותתלבש נשמתו בנשמתו חלק בחלק מנורה של חוליות. הנה חוייב שעל ידו יתייחדו הספירות ויתקשרו קשר אמיץ ויהיה הוא בנשמתו צנור שבו יושפעו הספי' מן הראשונה עד האחרונה ע"י החבל האמיץ הקושר אותן כי בהתייחד נשמתו בנשמתו ע"י משנתו ימשך מזה שישארו השרשים מקושרים קשר אמיץ. וע"ד זה יובן הטעם למה מה שיפגום זה לא יוכלו לתקן שאר כל הנשמות פגימתו עד שובו בתשובה עתה או בגלגול ויקשר החבל על ידו ממש. ונמשיל משל נאה כשנעלה בדעתנו שיהיה כאן מעיין נאה גדול כעובי קורות בית הבד ושורש המעיין הזה מקורות מקורות דקים כצינורי המחט אמנם כאשר יתייחדו כלם יחד יעשה הכל נהר גדול מי שיחור. ועתה אם יבא א' ויסגור מקור א' מן המקורות הדקים הקטנים הלא עכ"פ ימעט המעיין שיעור המקור ההוא. ובזה נתבונן כי המעיין הגדול הוא תוקף ההשפעה הנשפעות בעולם והצנורות הדקים הם מציאות הנשמות שהם חוטי שלהבות עולות ונעלמים תוך מקורם בכל הספי' ועל ידם יהיה יחודם וקשורם והשפעתם. וכאשר יחטא החוטא ויעקור מציאותו הדק מאחד מן המדרגות לפי שעור החטא אם גדול למעלה ואם קטן למטה הלא ימעט הטוב וההשפעה הנשפעת דרך צנור נשמתו כי יסגיר הצנור ההוא ויקצץ כדפי'. וכי יש בכל אותם הצנורות הדקים הנשארים מי שיוכל לתקן את אשר העוה צנור השבור ההוא. דבר גדול הוא שאין מי שיוכל לתקנו אבל אדרבה כולם קבלו פגם וקלקול כי עד עתה כל אחד מהצנורות הדקים היה כלול מס' רבוא צנורות כמנין הנשמות ועתה נשארו ס' רבוא בלא א' וכלם כלולים בס' רבוא בלא אחד והחלק הא' פגום. הרי בפי' שפגם את עצמו ואת אחרים. וזהו כל ישראל ערבים זה לזה. ואם היות שאמרנו שהם צנורות לא מפני זה נאמר שיהיו הצנורות שוים אלא יש בענין הזה חילוקים רבים. כי כאשר יעשה האדם הישר מצוה א' לפי שיעור המצוה ושכרה כן ישפיע בה ויגדל השפעת הצנור ההוא ויתעבה ויגדל אורו והשפעתו. וכאשר יהיה האדם תורתו אומנתו לא יפסק גודל ההשפעה ההיא לעולם. ולזה נמצא בזמן הרשב"י ע"ה שהי' תורתם אומנת' היו נענשים על ביטול תורתם אפי' רגע כממריה כמבואר בזהר פ' שמות (דף י"ז ע"ב) ר' יוסי נפק לאורחא והוה ר' אחא בר יעקב אזיל עמיה עד דהוו אזלי שתק ר' יוסי והרהר במלי דעלמא ור' אחא הרהר במלי דאורייתא עד דהוי אזלי חמא ר' יוסי חד חויא דרהיט אבתריה אמר ר"י לר' אחא חזי ההיא חויא דרהיט אבתראי אמר ליה ר"א אנא לא חמינא ליה. רהט ר' יוסי וחויא אבתריה נפל ר' יוסי ודמא שתית ונחית מחוטמוי שמע דהוו אמרין רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וכו'. א"ר יוסי ומה על שעתא חדא כך מאן דמתייאש מינה עאכ"ו עכ"ל.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.