והנה הכרח גמור שהנשמה נפגמת ונטמאת. ואמנם ענין טומאתה עם היותה מסתלקת מן הגוף יהיה כמה שפי' בשער המציאיות (בפ"א ע"ש) בענין הקדושה כי היא מתרבה. וכן הנשמה בהיותה מתאצלת כפי הדרכים שנתבא' כן תשאר מציאותה מצויה במקום אשר ממנה חוצבה מציאות דק ונעים ומדרגותיה יורדים מדרגה אחר מדרגה דרך מעלות הסולם עד בואה אל עולם השפל. וזה נתבאר בתיקונים (תקונא כ"ב דף ס"ד) וז"ל שימני כחותם דא נשמתא דאיהו רשימו דילה גליפא לעילא כמה דאוקמוה ביעקב דדיוקנו חקוק בכסא הכבוד כל נשמתין דאינון גזורות מתמן גליפו דלהון איהו חקוק לעילא ורשימו דלהון [דלתתא. וההוא גליפו דלעילא] איהו חותם ורשימו דלתתא רשימו דחותם ומיד דרשימו דגלופא דנשמתא איהו לעילא ורשימו דילה לתתא אתמר בה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו סלקין לעילא ומסתכלן בדיוקנא דנשמתא דנהרא בההוא גליפו ומזדעזעין מיניה נחתין לתתא ומסתכלין ברשימו דההוא דיוקנא דלתתא וחזאן דלא אשתני מדיוקנא דלעילא ודחלין מניה עכ"ל.
פרדס רמונים · פרק ל״א, פ״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.