פרדס רמונים · פרק ל״א, ח׳

והנה אחר שכל נשמה כלולה מעשר. וכמו שהאדם במעשיו הראויים יגביר מדה מן המדות לפעול ויהיו כל שאר המדות מתלבשות בענין המדה ההיא מצד תוקף ההשפעה כדפירשנו בשער מהות והנהגה, כן גם אם ירצה האדם יגביר בנשמתו מצד פעולותיו איזה חלק שירצה כגון אם יעסוק בתורה יגביר על עצמו כח התפארת ונמצא חלק התפארת שבנשמתו מאיר עד שיהיה הוא העיקר ושאר החלקים נטפלים אליו. ובזה יובן ענין אברהם אבינו שדרשו בספר הבהיר (הובא בהשמטות הזהר ח"א דף י"ג) בפסוק (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה שדחה אברהם אבינו מדת המלכות וכן יצחק וכו', ואם היתה נשמתם אצולה ממנה כיצד דחו אותה וכן אם היתה נשמת אברהם אצולה מצד החסד אם כן בהכרח היה מרכבה לחסד ואם כן איך אפשר לדחות או איך דחה. ובמה שביארנו נתישב עניין זה כי האדם יכול להגביר בנשמתו איזה חלק שירצה לפי מעשיו והנה האבות לא רצו לידבק כי אם במקום גבוה והגבירו בנשמתם אברהם חלק החסד יצחק חלק הגבורה כו' וכן כל האנשים וכבר בארנו זה הענין בארוכה בשער הכנויים בפ"ד בס"ד. ועל דרך זה אפשר להישראל להתגלגל בכהן או לוי לפי תגברות החלק שזכה להגביר במעשיו קודם גלגולו.