פרדס רמונים · פרק ל״א, מ״א

ונחזור לענייננו כי בעלות התפלה דרך המדרגות לפי שיעור מדררגת הדבקות והכונה אשר למתפלל או לעוסק במצוה ההיא כן תעלה במעלותיה. כי המעשה לא תעלה מגן עדן התחתון ולמעלה כי שם מעמד מעלת הגוף וממנו ולמעלה תש כח מעלת הגוף ונפסק ואינו ראוי לעלות אלא נשמת התפלה שהוא הכונה והרוחניות וכן הדין אל המצות כי כוונת התפלה והמצוה היא נשמתם כאמרם תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ועכ"ז אין כל הנשמות שוות כמו שאין כל הכוונות שוות לפי שיעור הכוונה תהיה גודל הנשמה. וזהו שאמר במאמר [הזהר] שלפנינו אזדמן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאינון מרעותא וכוונה דלבא באורייתא ובצלותא דכד סלקא כו' מתעטרא וכו' פי' כאשר עולה התפלה מעוטרת באותם העניינים הידועים שהיא מתעטרת כמו שבארנו בשער היכלות. ואשתאר חולקא וכו' פי' ידוע הוא כי עקר התפלה הוא להמשיך ברכות ושפע לעולם ואמר שאעפ"י שהתפלה תועלת לכל העולם עכ"ז מאותו השפע והאור היורד על ידי התפלה נשאר שם חלקו כדי שאותו האור יעשה לו לבוש לנשמתו בעת עלייתה אל מקומה. ועם הקדמה זו יובן עניני הלבושים כי אין הכונה שהמצות יעשו לו לבוש כי הענין הזה אין הדעת מקיפו אמנם הכונה כי אותו המתפלל או המקיים המצוה ההיא כאשר יזכה להעלות מצוותו או תפלתו דרך מעלות העליונות ומקבלים אותה ההיכלות ומשם מקבלת אותה המלכות אז מכחה מעורר הזכר ומשפיע בה מן המדרגות העליונות והנה בזכותו נשפע עליה שפע רב וברכה. ומאותו האור הנשפע נותנים גם לו חלקו ונעשה לו לבוש ואלו הם חלוקא דרבנן. ואלו הם המצוות העומדים לפני מלכו של עולם ללמד זכות עליו ואומרת אנא מפלניא דעבד לי כדפי' בזהר (קדושים דף פ"ג ע"ב). ולפי כח השפעתו ע"י תפלתו כן יזכה לאור באור לבושו.