פרדס רמונים · פרק ל״א, ט״ז

והנה העשיה היא העולם הזה בכל בחינותיו כמבואר בזהר בכמה מקומות. ופורפירא שאמר לעיל במאמר דר' אלעזר הוא הבריאה לבוש יקר אל המלך כמבואר בשער הנזכר. ולהיות כי אלה המאורות אין עקרם אלא מהמאור המתפשט בבחינות אלה, לכן בהסתלק האדם מן העולם יסתלקו כל א' מהמדרגות ממש אל שרשם שהם בריאה יצירה עשיה. ולכן הרוח בגן כי שם היצירה בהיכלות הקדושות והנפש משוטטת בעה"ז לארכה ולרחבה בסוד האור המתפשט בו דהיינו עשיה. אמנם ג' כחות אלה כשהם מצד האצילות. בשבתות וי"ט [יתוסף בו] ענין הנקרא תוספת נשמה כמו תוספות אור המתוסף מצד הכתר דהיינו מה שלמעלה מהבריאה. כי הבינה מתלבשת בבריאה. ולמעלה ממנה כתר וחכמה ולפי האמת היינו ע"ס הנאצלות בסוד אצילותם משם נשפע תוספות נשמה. ומפני כי שתים אלה לא יתלבשו בבריאה כדפי' לכן פירש הרשב"י ע"ה בקצת מקומות כי תוספות נשמה הוא מצד הכתר וכאשר הוא נשמה מאצילות זו היא נשמה שתתעלה עד שרשיה העליונים בסוד האצילות. ולכן בימי החול נאמר (שמות כ ט) ששת ימים תעבוד לשון עבד שהאדם אז בבחי' עבד כי נשמתו אז מסטרא דעבד מבריאה לבד אפי' לכשרים ועכ"ז לפעמים יתעלו הנפש והרוח והנשמה ויתקשרו זה בזה ויתעלו עד השרשים. מאחר שהם ניצוצות מתפשטות מאור עליון לכן ביחוד העולמות יתקשרו הענפי' בשרשים כמו שיתקשרו ויתייחדו ההיכלות ויתעלו אל שרשם העליון בסוד התפלה כמבואר בשער ההיכלות. כן דין הנפש והרוח והנשמה. וכן בארו בזהר בפי' תרומה (דף קמ"ב ע"ב) וז"ל נפש דאית לה נייחא, האי כד אזלא ומשטטא איערעת בהאי ממנא ידומיע"ם ובאינון סרכין דיליה ונטלין לה ועאלין לה בכל פתחי דג"ע, ואחזיין לה יקרא דצדיקייא ויקרא דההוא רוח דילה ומתדבקא ביה בנייחא גו ההוא לבושא וכדין ידעת באינון מילין דעלמא כו'. ואתנהירת מניה כסיהרא כד אתנהרא מן שמשא. ורוח מתקשרא גו ההוא נשמתא. וההוא נשמתא אתקשרת גו סוף מחשבה דאיהי רזא דנפש דלעילא. וההוא נפש אתקשרא גו ההוא רוח עילאה. וההוא רוח אתקשר גו ההוא נשמה עלאה. וההוא נשמה אתקשרת בא"ס כו' עכ"ל. ומתוכו מתבאר ענין ייחוד וקשר הענפי' והסתלקותם במקורם כדפי' כי עשיה מתיחד ביצירה ויצירה בבריאה ובריאה באצילות ואצילות בנקודה עליונה. ולעמוד בעומק הדרוש הזה צריך להתבונן במה שפי' בשער אבי"ע בכללו ואח"כ יושכלו ויובנו דברינו זה על מתכונתם בעה"ו: