פרדס רמונים · פרק ג׳, ס״ח

וזהו פירושו. כונת הרשב"י ע"ה במאמר הזה לבאר כי מלת בראשית כולל ג' ספירות שהם חכמה ובינה ודעת. ופירוש כיצד, כי הב' רומז ב' שהם החכמה והבינה שהם זכר ונקבה מזדווגים על ידי הדעת כדמסיק וז"ש בי"ת תרין וכו'. תליתאה יראת יהו"ה וכו', הכונה כי אותיות ראשית הנשאר מבראשית הוא הדעת. ונקרא ראשית דכתיב (משלי א ז) יראת ה' ראשית דעת והכונה בפסוק לפי דרך פשט הכתוב הוא יראת ה' הוא ראשית לדעת וקודם אליו. אמנם לפי פי' הרשב"י ע"ה הכונה יראת ה' שהיא הבינה ראשית וקודם אליה הוא הדעת כי הדעת ראשית ליראת ה' כאמרם ז"ל (אבות פ"ב) אין בור ירא חטא. ובהאי דעת וכו', הוקשה לו שנאמר כי הדעת שהוא ת"ת לפי האמת שיהיה קודם אל הבינה. והביא ראיה ורצה להכריח הענין ואמר ובהאי דעת וכו'. כבר נתבאר כי אדם הראשון הוא חכמה כמו שנתבאר בשער ערכי הכנויים בערך מה שמו ומה שם בנו. וחוה במקום בינה וע"כ נקראת (בראשית ג כ) אם כל חי. ואמר כי בהאי דעת אתמר (שם ד א) והאדם ידע. כי ידע מלשון דעת דלית זווגא אלא בדעת. שלא נאמר שפי' והאדם ידע פי' ידיעות זווג אבל זווג הזה לא הי' ע"י אמצעי ולז"א דלית זווגא אלא בדעת פי' כי אחר שלשון דעת הוא לשון זווג א"כ הזווג יוכרח היותו ע"י אמצעי כמו הברית המייחד אדם ואשתו ואחר שאין הזווג אלא בדעת נמצא שזווג החכמה והבינה הוא ע"י ת"ת הנקרא דעת. ומפני שלא נטעה לומר שאמת שהזווג והיחוד ע"י הת"ת וסוד הדעת עכ"ז מי יכריחנו לומר שהדעת למעלה מהבינה שזה היה נקודת המרכז שעליה תסוב גלגל המאמר הזה מראשי ועד סופו. לזה אמר וכמה דעמודא דאמצעותא וכו'. וצריך לדקדק כי לפי פשוטן של דברים משמע שכוונתו ללמוד מהת"ת אל היסוד וזהו הפך הסברא, שהיסוד נודע בשערים פעולתו בענין הזווג אמנם הת"ת נתחדש אלינו במאמר הזה, והיאך ילמד מפורש מן הסתום ומלמד ממתלמד. אלא ודאי כונתו להכריח כי הת"ת למעלה מן הבינה, ואמר כמו שמצינו יחוד ע"י ת"ת כן מצינו יחוד ע"י היסוד וכמו שהיסוד למעלה מהמלכות שהיא הנקבה המתייחדת עם הת"ת הזכר על ידו והוא עומד בין שניהם כן בהכרח נדון אל ענין הת"ת שודאי הוא למעלה מהבינה בינה ובין החכמה. וז"ש כמה דאיהו עמודא דאמציעותא יחודא דאבא ואמא כדפי' מהכרח פסוק והאדם ידע, כן מצינו יחוד ע"י הצדיק מהת"ת והמלכות. וכמו שהיסוד בין הת"ת והמלכות ולמעלה מן המלכות, כן הכרח בדעת שהוא ת"ת במציאותו הנעלם שהוא למעלה מהבינה כדי ליחדה עם בעלה שהיא החכמה. ונמצא לפי זה דעת ראשית לבינה כדפי'. ועתה בזה יצדק מלת ראשית בת"ת דהיינו במציאות דעת. ואמר ושכינתא תתא"ה להורות על מציאותה אחר הקטרוג שהיא למטה מהיסוד, שאחר עלייתה אז תהיה למעלה מהיסוד. ואלי ענין יחודה אז נבאר בשער המיעוט בס"ד. וגוף וברית עלייהו אתמר כי אל דעות ה', פירוש רצה להכריח מציאות יחוד חכמה ובינה על ידי הת"ת. כי נאמר שאין יחודם כלל על ידו ונמצא שלעולם שאין הת"ת למעלה מהבינה. לזה אמר גוף וברית דהיינו תפארת ויסוד וכוון לקראם בשם גוף וברית להראות כי כמו שהוא נעלם ומסתתר בתוך הגוף לכן יש כח בגוף ליחד למעלה כמו שפירש בתיקו' שאין יחוד האמיתי אלא על ידי היסוד ואם לאו הוא ערוה לכן אמר גוף וברית עלייהו אתמר כי אל דעו"ת ה'. תרי, דהיינו דעת יסוד ודעת תפארת. הורה שפעולת תפארת והיסוד שוה אל היחוד. וכן בצירוף דעות הוא עדו"ת ואין עדות פחות משנים ולכן בהכרח הם שנים דהיינו תפארת ויסוד. ואחר שהכרחנו שהם שני מעידים מיחדים א"כ הוכרח דהאי איהו בין אבא ואמא דהיינו דעת עליון תפארת. כי יסוד יחודו למטה, דאפכא לא שייך, וכן לומר שהוא למטה משניהם לא שייך לומר כמו שהוכיח, ולכן אמר והאי איהו בין אבא ואימא בין שניהם ממש. או אפשר לפרש בדרך אחרת בגוף וברית, כי כוון להכריח כי לעולם היסוד למעלה מהמלכות כאמרו גוף וברית כמפורסם כי משך הגוף הוא הברית בדברי האלקיי במקומות רבים גוף וברית חשבינן חד וכו' להורות כי אף כאשר יהיה אור הלבנה כאור החמה ותעלה אל מקומה הרמתה ויהיה היסוד העשירי ועל כל זה יהיה אל היסוד בערך הזווג מהלכים ויעלה אל בין שניהם כדמוכח מענין גוף וברית והברית בין איש לאשתו וכמו שיתבאר הענין הזה בשער המיעוט בס"ד. ועלייהו אתמר (ש"א ב ג) כי אל דעות ה'. כוון להכריח ענין זה מאמרו כי אל דעות ה' ודרשו (רז"ל ברכות לג) גדולה דיעה שנתנה בין ב' אותיות שהם ב' שמות, ואם אמת שהיסוד העשירי ואל הזווג מיחד ממכון שבתו, אם כן אין דעה בין שני שמות שהרי אחד משתי הדיעות הוא למטה ואין שם למטה ממנו אלא אדרבה גדול שם שהוא בין שתי דעות אלא מאי אית לך למימר שעולה שם אל היחוד כדפי'. ואמר עוד ותרוייהו עדות וכו' פי' צרוף דעו"ת הוא עדו"ת ואין עדות פחות משנים ובפרט בענין דיני נפשות שצריך שיבאו ויעידו שניהם כאחד ואם לאו אין עדותן מצטרפין וזהו שאמר ולית עדות וכו'. והאי איהו בין אבא ואימא, פירוש מאחר שהכרחנו שהיסוד לעולם אל היחוד בין שתי הספירות המתיחדות א"כ משם נלמד אל הת"ת כי לעולם הוא אל היחוד דעת בין אבא ואימא בין שניהם ממש למעלה מהבינה, ולפיכך נקרא ראשית שהוא ראשית ליראת ה' שהיא הבינה כדפיר':