פרדס רמונים · פרק ג׳, ל״ד

והנה הספי' נקראו בלימה ר"ל ספירות ההעלם שהן נעלמות. וג' פירושים אלה עולים אל מקום אחד שהכוונה להורות על העלמם וקוצר השגה ושאין ראוי להאריך בהן הדבור מפני העלמן. ואמר מידתן עשר ומפני שמזה יומשך היות להן גבול ח"ו לז"א שאין להם סוף. ועם היות שהוא דבר והפכו שאנו נותנים בו גבול ואח"כ נאמר שאין להם גבול, כבר פי' בפרקים הקודמים כי בערך שיש להן בחינתם אל המאציל אין להם גבול, אבל בערך בחינתם ופעולתם הנמשכות אלינו יש להם גבול אל פעולתם כפי קבלתנו שאנו בעלי גבול וזה כח גדולתו של יוצרינו מבלי גבול יגבילהו ויצמצמהו לתועלת התחתונים בעלי גבול ותכלית. ולדבר זה אל יבהל עיני המשכיל. שאינו רחוק, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלהו אף כי ב"ה, ועכ"ז לאהבת ישראל היה מצמצם שכינתו בין שני בדי הארון כמו שפי' רז"ל. עומק ראשית ועומק אחרית הם חכמה ובינה, כי חכמה נקרא ראשית כמבואר בפרק הקודם ובינה נקראת אחרית כי שם אחרית וסוף הדברים בסוד היובל וזו תחלת ההעלם וזו סופו בסוד הגלגול והיובל וכמו שנבאר בשער סדר האצילות. וטעם אמרו עומק בכאו"א, להורות כי עם היות שראשית ואחרית ומזרח ושאר הגבולים מורים על הגבול, עכ"ז הם עמוקות עמוק עמוק מי ימצאנו וההשגה בהם נמנעת מפני שהם בלי גבול כדפי'. וטוב ורע הם גדולה והגבורה ונקראים טוב ורע, מפני שהחסד פועל פעולת הטוב והשכר, והגבורה פועל פעולת הדין והעונש. ועכ"ז לישנא דרע לאו דוקא. ואחר שבאר הד' העמקים האלה חזר לבאר ששה עמקים שהם ו' קצוות שהם עומק רום ועומק תחת מזרח מערב צפון דרום. וזה הטעם איחור הכתר עד הנה ליחס הקצוות. עם היות שאינו מתייחס בענין סדר הספי', כי קרוב לדבר זה צריכין המפרשים לבאר לפי דעתם שרום הוא הדעת. מפני שהרי דעת למעלה מגדולה וגבורה ולמטה מחכמה ובינה, כדמוכח קראי (שמות לא ג) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה וכו', ועוד כתיב (משלי כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו. וכן פי' רז"ל בג' דברים מהי' שבהם נברא העולם, בחכמה ובתבונה ובדעת. הרי שהדעת קודם אל החסד והגבורה. וא"כ למה אחרו עד לאחר עומק רע ועומק טוב, אלא מאי אית להו למימר כי הטעם מפני סדר הקצוות. א"כ לדידן נמי איחור הכתר מפני סדר הקצוות.