פרדס רמונים · פרק כ״ז, ד׳

קודם שנכנס בביאור כל אות ואות כפי אשר יחננו קוננו רצוננו להקדים הקדמה יפה אל ענין האותיות. רבים חשבו היות האותיות האלו הסכמיות ר"ל הסכימו החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור כיצד הסכימו שתהיה התנועה הנחלקת בשפתים שהם בומף נהגות בצורת הב' ובצורת הוא"ו ובצורת המ"ם ובצורת הפ"א וכן לשאר התנועות שהסכימו. וכן שאר לשונות הגוים יש להם סמניות לכל הנרצה אליהם וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו להם י' סימנים שבהם כללו כל המספר לפי התחלפות המעלות וכפי שיעור רבויים כמפורסם לבעלי המספר. ונמצא לפי זה כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגוים ללשונם בארצותם לגוייהם. אלא שאלו הם הסכמיות אל האומה הישראל בעצת משה מפי רוח נבואיי ואלו הם הסכמת שכל הסכל שהמציא להם כך ויעלה לפי זאת ההסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גלוי כוונת המדבר. כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שאין הכוונה שיהיה הספר ההוא רפואה כלל אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בענין הרפואה וכאשר יבין האדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל. וכיוצא בזה אמר החוקר לתלמידיו בני אל תבטחו בעורות הנבלות המתות. ולפי זה יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר ולא ישלים נפש בלימודו כלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה אלא אדרבא אבד זמנו במה שיזיקוהו ולא יועילהו. כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחתיו ולא יועילהו כיון שלא למד ממנו שום לימוד וכן דעתם בענייני התורה שהכוונה גלוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש ומי שלא ידע ענייני דרושיה לא יגיענו תועלת בלימודה ח"ו. וזהו מן הנמנע כי וודאי דברי תורה הם משיבת נפש וראיה ממה שחוייבנו בהשלמת התורה שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וזה מורה על שלימות התורה ושיש לה פנימית והעלם ורוחניות וחיות וכן פירש ר' שמעון בפרשת בעלותך (דף קנ"ב) וז"ל רש"א ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוטא. דא הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטא ושבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מילי דעלמא אפי' אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר. אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כה"ג. אלא כל מלין דאורייתא מילן עילאין אינון ורזין עילאין. תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו. ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא. מלאכי עילאי כתיב בהו (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות. (האי באתר עלאה). בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא, ואי לא כו' לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא. ואי במלאכין כך אורייתא דברא להון וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה עאכ"ו כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל. וע"ד האי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי. בגין כך אמר דוד (שם קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא. ת"ח אית לבושא דאתחזי לכולא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא גופא חשיבותא דגופא נשמתא. כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ומלין דאורייתא דאיקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושא דאינון סיפורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלין אלא בההוא לבושא דאיהו סיפור דאורייתא כו'. ודידעי יתיר לא מסתכלין בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא. חכימין עבדוי דמלכא עלאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלין אלא בההוא נשמתא דאיהו עיקרא דכולא, אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא. ת"ח הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא. שמייא וחיליהון אינון לבושא וכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא כו'. נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא. ווי לאינון חייבי עלמא דאמרין דהא אורייתא לאו איהי אלא סיפור בעלמא ואינון מסתכלין בלבושא ולא יתיר. זכאין אינון צדיקייא דאינון מסתכלין באורייתא כדקא יאות. חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתבא אלא בלבושא דא. וע"ד אורייתא לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא וע"ד כל אילין מילין וכל אינון ספורין לבושין אינון עכ"ל.