פרדס רמונים · פרק כ״ד, נ״ב

הנרצה בפרק זה לבאר ענין המלאכים ובפרט מה שזכרנו בפ' א"ב ג"ד ה"ו בענין הדינין שדנין בני אדם וענין העדים המעידים עליו וכל אלו העניינים שהם זרים קצת אל הדעת. ולזה נאמר כי כבר נתבאר בשער סדר האצילות שכל עצם האצילות אינו אלא להתלבש בו עצם האלהות. ונתבאר בשער עצמות וכלים כי ענין השנויים אינם בו יתב' כי הוא פשוט ואינו משתנה ח"ו והכל הוא על ידי הספי'. ואמרנו כי מפני קירוב הספי' אל המקור עדיין אין ראוי לייחס ענין השנויים כלל אל הספירו' אבל נתלבש האצילות בבריאה וכמו ערך המאציל אל האצילות כן ערך האצילות אל הבריאה. ומפני כי השנויים מתרבים לאין תכלית עדיין הבריאה קרובה אל הנאצלים ואינה מקבלת כלל השנויים אמנם מתלבשת ביצירה. וערך הבריאה אל היצירה כערך האצילות אל הבריאה והיצירה מתלבשת בעשיה בענין פעולות החבלה וטנופי הנשמה לטהרה וללבנה ונזקי בני אדם לחבלותם להענישם להקריבם אל העבודה הוצרכה בעשיה שהיא נקראת רצועה בישא רצועה להלקות. ולכן ענייני היצירה בשנוייהם קרובים אל מעשה בני אדם זה שוקל וזה סופר זה עד וזה מליץ אלו דייני גזרות ואלו דייני גזלות ואלו דייני חבלות ואלו דייני ממונות ואלו דייני נפשות קרובים אל השנויים תכלית הקורבה ואלו בעלי העשייה ממונים לענוש נכסין לשרושי להמית לאסור לחבל כפי אשר יורו הדיינים כן יעשו שוטרי הדיינים. ועתה בהיות הצדיק מתעלה במעלות נפשו שופע עליו אור נשמתו האצילות או הבריאה כי אלו דא בדא אחדין כי לבושיהו די"ס [דאצילות הוא] הבריאה כדפי' בשער אבי"ע.