פרדס רמונים · פרק כ״ד, מ״ח

והנה בחזרת הגוף ההוא אל יסודותיו אין לו כ"א כמיתת הבהמה שיתפרדו החלקים ויחזרו אל העפר ממש כשהיה כי עפר הוא ואל עפר ישוב. ולכן לא נתן עיניו בו להמיתו כי אין לו מיתה בעצם אפילו כבהמה. אלא חזרתו אל העפר כרגע והיסודות מתפזרים ומתפרדים. והיינו דקאמר ליה תוב לעפרך. ולכן אין במיתתו והריגתו שום עונש כלל כמו שאין עונש בהריגת בהמה כמבואר. ועתה להיות שהיסודות מתקבצים ע"י הטהרה והקדושה האור המאיר בהם הוא הקדושה והטהרה לכן התירה לנו התורה אכילת קצת מהבהמה חיה ועוף המותרים ומפני כי קצתם קבוץ חלקיהם ע"י הקליפות כנודע והמאיר בהם היא טומאת הקליפות לכן אסרה התורה [בהמה חו"ע האסורים]. ועם זה נבין כי כל הדברים בעה"ז עולים ממדרגה למדרגה המים יורדים על הארץ ויונק הזרע ההוא עובי ושומן הארץ וגדוליהם שיסוד' מן העבים אלו אל חלק אבר הזרע ההוא. והזרע גדל ונעשה עשב מאיר בו אור יותר משובח מאור היסודות מפני קבוצם וקרבתם אל המקור ואז מה שהיה תחת מלאך הממונה על יסוד הארץ יצא מרשותו כי אורו השופע בו אינו אלא אור הנשפע מן המלאך הממונה על העשבים ובפרט הממונה על העשב ההוא וזהו משאחז"ל (ב"ר פרשה י') אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה ומכה אותו ואומר לו גדל.