פרדס רמונים · פרק כ״ד, מ״ה

הנה אפי' היסודות שהם גולמים מתים לכאורה יש בהם מעלה כל א' על חבירו כפי שעור אור החיות העליון השופע עליו. וכן סדר עליית המורכבים זה על זה, על הדומם הוא הצומח ועל הצומח החי ועל החי המדבר. ומזה נוכל להבין ענין נפש הבהמה ושאר בע"ח, כי כאשר יתקבץ החומר ההוא מורכב מד' יסודות ויתהווה ממנו הבהמה או הבריאה ההיא הנה לפי שנצטיירו היסודות צורה נכבדת עלו במדרגה ונתקרבו אל האור החיוני השופע ואותו האור השופע בו הוא נשמה אליהם. ועל האמת יש נפש חיונית ועל היותר אמת אין בה נפש כל עקר כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותיה להתרחקה מן האור שאין לה נפש ולא רוח ונשמה שתעלה או שתרד ולא היתה אלא בדמיון הזבוב הפורחת באויר הנה בהיותה מתקרבת אל העששית [הדולקת] תאיר בה האור ונקרא זה חיות שלה ובהתרחקה בירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה וזהו מיתתה ואין לה במה לחזור אל מקורה ולא במה לרדת. ואין תשובה ממבחר החכמים שהע"ה באומרו (קהלת ג') מי יודע רוח בני אדם כו' ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי אדרבה הוא סיוע אל הענין הזה כי בסוד הגלגול [ט] היא עולה למעלה. אמנם כאשר אין לה הענין ההוא היא יורדת למטה בהפרדה וחזרתה אל יסוד העפר והמנו שהיא יורדת למטה לארץ בהתרחקה מן המצב והמקור וחוזרת אל יסודותיה והרוח החיוני ההוא תחזור כל אחד אל יסודו האש ליסודו והרוח ליסודו. ובזה יובן מ"ש במס' סנהדרין (ד"סה) רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה א"ל מן חבריא את תוב לעפריך ופרש"י שם שעשה זה רבא בהתעסקותו בספר יצירה. והדבר הזה קשה וכי יעלה על הדעת שיש בכח להוריד נשמה ונפש ורוח בגוף ההוא והנה הדבר הזה מן התמיהין שיהיה כח ביד האדם להוריד נשמה מלמעלה על בריאה חדשה אפי' שתהיה בריאתו בכח אלפ"א ביתות כדפירשנו בשער פרטי השמות בפרק י'. ואם בריאה יברא ה' מה מעלתה ליתרונה על הבריאה ההיא אתמה'.