פרדס רמונים · פרק כ״ג, ש״פ

ושט הוא רמז לאותם הכחות הנקראים אישי ה' כד"א וכליל לאישים. כי הם היו אוכלי הבשר והחלבים. והריח בלבד העולה מעלה מעלה. וזהו אשה ריח ניחח לה'. אשה הוא הושט והריח הוא ניחוח לה'. וזה האשה הוא כללות הכוחות התחתונים אשר תחת המרכבות כלם. כי בענין הקרבנות קרובים אל ה' לעמוד לשרתו ולברך בשמו. וכן ביאר הרשב"י (בז"ח דף ע"ח) בשיר השירים בפסוק משכני כו' (א ד) ואל זה כיון בר"מ (פינחס דף רל"ה) ז"ל ובחבורא קדמאה, ושט דבולע מיכלא ומתמן עאל לכלהו שייפין דאיהו בדרגא דאישים אשים אינון קרבין מיד ובלעי ונטלי כליל מגו אשא עלאה דכליל לאישים. ורזא דא אשי ה' ונחלתו יאכלון וגו'. עד הנה הגיע דעתינו הכשל בכח רב שפעו בביאור הוא"ו.