פרדס רמונים · פרק כ״ג, שמ״ה

ולכאורה נראה כי המאמר הזה מנגד אל מה שפי' בשם הרשב"י ע"ה לעיל. וכאשר נדקדק בו נמצאהו חולק קצתו על קצתו. כי ראשונה אמר כי ה' הידיעה מורה על עלמא מתגלייא שהוא המלכות, ובסיפ' קאמר והכא דאיהו בארח סתים מרזא דעלמא תתאה. כנרא' שמפני היותו עולם תחתון צריך היותו באורח סתום. ובזולת היותו חולק דידיה אדידיה הדבר בעצמו הפך הדעת. כי בשלמא למה שאמר ברישא כי מפני היותו עולם מתגלה בא בגלוי ומפני היות הבינה עולם נסתר בא בהעלם בהסתר ניחא. אלא למאי דקאמר ואי אכתב בשמא, קשה וכי מפני שהיא הבינה יבא בה' הידיעה. לכך נאמר כי מיני הגלוי הם שנים ומיני העלם ג"כ שנים. שני מיני גלוים הם. א' ה' גלוי הפעולה, ר"ל היות הפעולה מורה על הידוע על גלוי פעולה כמו הקורא האומר כי ה' הידיעה שבפעולה מורה על הקדמת ידיעת פעולה וזו מורה גלוי. ויש גלוי שני והוא גלוי השם בעצמו בה' הידיעה כמו האל הגדול כי הה' מורה על גלוי האל כנודע והגדול כנודע. ולכן בגלוי א' שהוא גלוי הפעולה יש שם העלם שאינו מזכיר שם הפועל כלל כמו הקורא האומר העושה, כי אין שם גלוי מי אמר מי עשה מי קרא. והענין הזה בא לכנוי המלכות מפני שהוא עולם נגלה בא פעולתו בגלוי המורה על גלוי. ומפני כי אין ראוי לנקבה לעלות בשם כי כל כבודה בת מלך פנימה לכן היא נעלמת בבחינת שמה. ואף אם הפעולה בגלוי. מפני שיתייחס אליה גלוי והעלם. גלוי לפי שהיא נגלת, העלם לפי שאין ראוי להעלותה בשם כדפי'. והטעם הנכון והאמתי לענין היא כמו שנבאר עוד בע"ה. אמנם בינה עולם עליון כשמזכירים פעולתה מזכירה בשם העלם בלא ה' הידיעה להראות כי היא עולם נעלם ולכן אמר בורא עושה. כי הבינה ברא השמים שהם התפארת, וכן עשה הארץ שהיא המלכות. ולכן להיותה עולם נעלם באו פעולותיה בהעלם בלא ה' הידיעה וכן פי' בזהר [כז] פ' וירא אליו בפסוק (ישעיה לח ה) הנני יוסיף על ימיך כי אמר יוסיף ולא אמר הנני אוסיף כראוי מפני שתוספת שנים מהבינה והבינה נעלמת ולכן אמר יוסיף.