פרדס רמונים · פרק כ״ב, ד׳

מן הדברים המתמיהים בדברי תורתינו הוא מה שכתוב בתורה ותחת רגליו כו', כתובים באצבע אלדים כו', י"ד ה' עיני ה' אזני ה', וכיוצא בדברים האלה אשר הם כנויים אל הגוף. ודבר זה לא יתייחס בו יתברך כי אינו גוף ולא כח בגוף. ולכן לא יתייחסו הענינים האלה גם בספירותיו כי הם ג"כ רחוקים מכל גדרי הגוף. שאל"כ הלא נודע שהוא נשמה אל ספירותיו והוא הכח בהם. נמצא שח"ו יהיה כח בגוף חלילה וחלילה. לכן ראוי להרחיק גדרי הגוף מהספירות וחוייבנו בזה כמו שחוייבנו בהרחקתם מעצם הא"ס. וא"כ באמרו הגדרים מגדרי הגוף כגון וירא ה' וישמע ה' ויאמר ה' וידבר ה' שהם גדרים שלא ישוערו כ"א באברים הגשמיים, ראוי שנאמין שהם תואר אל ענין נסתר לא ממש ראיה שמיעה דבור. ואין ספק כי לא נקרא העין עין והאזן אזן והפה פה בלשוננו הקודש ע"ד מקרה והזדמן או ע"ד הסכמה כשאר הלשונות. והראיה לזה היות לשוננו זה נקרא לשון הקדש ירצה ודאי היותו המצאה אלהיית ולא כשאר הלשונות. ואין ספק שהוא הלשון שהמציא הקב"ה כשהמציא עולמו אז ודאי הלשון קדם אל העולם. והענין הוא כי כאשר ברא הקב"ה את אדה"ר בראו גוף קדוש ונשמה קדושה שאין לערכה גבול כמו שיסופר משבחיו בספר התקונים. עד שהיה אורה מבהיק בגוף והגוף המשובח מכהה גלגל חמה עד שלא היה ודאי נהנה מאור חצון אור השמשים חמה ולבנה אלא מאור יפה וזך אור זיו השכינה בג"ע. ובהיות אדה"ר גוף קדוש כזה מסר לו הקב"ה גנזי חכמה ומפתחות התורה נתונים בידו והוא היה עוסק בה, ואז נתן לו לשון הקדוש לשון המשובח ואותיות קדושות קבועות בפיו. וכאשר חטא מה שהיה כתנות אור בא' שהוא קדושת יחודו של עולם, כשהפקיר עצמו לקליפה נעשה עו"ר שהוא ע' ענפים המתפשטים מהפנימי לחוץ. ולאשר לא היה עדיין חלק מיוחד להקב"ה מפני שעדיין לא זרח אור אברהם עד אחר דור הפלגה כדפי' בשער השערים בפ"ג. וכאשר זרח אור אאע"ה חלק הקב"ה ע' אומות לע' שרים לע' לשון. ובחר בנו ונתן הדיבור לנו בחלקנו שהוא גורלנו גורל הקודש ולשון הקודש הסכמה אלהיית על האזן שיקרא אזן ועל הפה שיקרא פה. להורות על הכחות שהם צל על ראשו של אדם ונאצל האבר מכוחו העליון המאציל ושופע עליו. ועתה לפי האמת אין המכוון באזן אל האזן הגופני אלא על הפעולה הנפעלת ע"י האזן מכח השופע עליו. ועל כזה נאמר (תהלים צד) הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. פי' אחר שבריאת אברי האדם הוא ע"י גלגול האלפ"א ביתו"ת קדושות שואבות שפע מהכוחות העליונים השרשים המתאחדים בשרש השרשים, הוא בהכרח היות באות ההוא כח הפעולה שנפעל על ידו האבר הנברא וכן בהשרש השופע באות. וכן מעילה לעלול עד למטה. כי מהפעולות נודעו הכוחות ואחר שכחם הראיה והשמיעה חוייב היות בשרש ההוא כח השמיעה וכן הראיה. ולא ראיה ושמיעה גופניית אמנם יהיה דבר רוחני. המשל כמו האנשים שכאשר ישמעו קול דבור באזניהם יבחנו הענין הנשמע אליהם, כן הכח העליון המקבל הקול ההוא ובוחן אותו אם ראוי שיקבל אם לא. זה יקרא אזן. ועל זה נאמר (איוב ל"ד) כי אזן מלין תבחן. וכן הענין במלאכים שאין להם כח גופני כמו פה שלנו שבו ידברו הדבור הזה שהוא גופני. אמנם בהביט מלאך אל מלאך יבין זה את זה. כי שפע שם ידו"ד בעצמיות וברוחניות האותיות הנרצות אל הענין הנרצה אליו, ועי"ז יבין חברו הדבר הנרצה אליו, וזהו דבורם. ואין להם עינים כעיני בני אדם שבהם הם רואים. אמנם יש להם רוחניות הפעולה שהיא פועלת הראות ובה ישכיל ויביט עד למרחוק. והוא משובח מראייותנו כשבח ראיית השכל על העין. כי העין לא יראה אלא מה שכנגדו ולא כל שכנגדו אלא דבר מוגבל שיוכל כלי העין הגשמי להגבילו. אבל השכל יראה אפי' מה שאינו כנגד העין. כמו שיראה האדם בשכלו עתה כמה דברים שראה אותם מכמה שנים או אפי' דברים שלא ראה אותם מעולם ימציא בדעתו שהוא רואה ענין כך עד שתהיה ראות השכל דקה שיראה מעניינים הדקים שאין העין יכולה להביט. ויגדל על זה ראות הנביאים שהנביא בשכלו ישיג הרוחניים ולפי רוחב השכל כן רוחב ההשגה. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ"ז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כי לב האדם לאדם יובנו מעצמ' אל עצמ' והוא אבר גופני ויש לו הכח הזה מפני שפעת הנפש וכן השכל השוכנת עליו. ועכ"ז לפי שהוא דבר נגבל תהיה השגתו נגבלת, וכפי שיעור הנביא כך תהיה מדרגת נבואתו. ומן הענין הזה נעלה להשכלת המלאכים אלו לאלו ומשם כמה וכמה מעלות נשיג לדעת מציאות הראות והפעולות הגשמיות ברוחניים. וכמו שאמר הנביא (זכריה ד') ראיתי והנה מנורת זהב, וכן (שמואל א' ט') כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. לא יהיה הענין ראיית אברים ולא יהיה ג"כ לשון ראיה ע"ד משל אלא שממש הוא ראיית השגה. כן הענין למעלה ראייה במלאכים הוא כח ההשגה ההיא שבה משיגים העניינים. וזה ענין ר"א בר"ש דאזיל למחמי לר' יוסי בן לקוניא חמוי (הובא בתוספות הזהר ח"ג דף ד"ש) ואגב אורחייהו ראו ענין ההוא של הנחש שדבר ר' אלעזר הדברים ההם ותמהו החברים והוא אמר להם שלא השיג הענין ההוא בחכמה אלא בראייה שהיה רואה. וכי אפשר לומר שראה ר' אלעזר בעיני בשר העניינים ההם. אלא ודאי זו היא ראיית ההתבודדות שישיג האדם העניינים העתידים ועניינים שעברו ומכח דקות השכל ישמע הענינים.