פרדס רמונים · פרק כ״ב, כ״ח

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

בא אברהם ובקש וכו'. הענין הוא כי עם היות שתהיה נשמת האדם אצולה מאיזה מדה מן המדות. עכ"ז הוא אפשר שיעשה מרכבה למדה אחרת ע"י מעשיו. כי כל נשמה היא כלולה מעשר. וכאשר ישתדל אדם בחסד יהיה מרכבה למדת החסד. ואף אם נשמתו אצולה ממדה אחרת מפני שיגביר על נשמתו צד החסד עד שיהיה עיקר הארתה בחסד. וכן לשאר הספירות ונאריך בענין זה בשער הנשמה בפ"א בע"ה. ולפיכך היה הקב"ה רוצה שיהיה אאע"ה מרכבה למדת המלכות שיגביר עליו חלק המלכות. ומה גם במלכות שהיא נכללת מכל הספירות כדפי', ובפרטות מצד החסד כדפי'. והטעם שהיה הקב"ה רוצה בתיקון המדה הזאת יותר מכל שאר המדות לפי שהיא המדה הצריכה תיקון יותר משאר המדות מטעם שהיא מדה האחרונה ורגליה יורדות מות וצריכה תיקון לתקן מיעוטה. ולזה נאמר לאברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך וממולדתך וכו' הכונה שיסיר עצמו מהקליפות וממערכות השמים כאמרם ז"ל צא מאצטגנינות שלך וכו' וזהו אל הארץ אשר אראך דהיינו המלכות. והכונה שישתדל לתקנה. והוא תפס למדתו בחסד במעשה החסידות כדמסיק. וזהו ולא רצה. פי' לא רצה במלכות ועשה מעשים הגונים לזכות לחסד. וז"ש זכה ונטל מדתו. ואמר מדתו, מטעם כי עיקר התנוצצות נשמתו מחסד. ולכן נטה לעיקר נשמתו. וכן כשנאמר לו אל הארץ אשר אראך, כתיב ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה לצד הדרום לצד הימין דהיינו חסד. הנה שדחה ממש בידים ורצה לידבק במדתו שהוא החסד:
נחלת הכלל · Pardes Rimonim

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.