פרדס רמונים · פרק כ״ב, כ״ה

ראשונה הוקשה לו טעם כפל הפסוק באמרו ויהי אור ולא אמר ויהי כן כדרכו בשאר העניינים. ולזה השיב כי שתי הוייות היו. ראשונה הויות האור הגדול אשר אין העולם כדאי להשתמש בו. וכאשר ראה בחכמתו שאין לבני העולם בזה תועלת כמו שנבאר, הוצרך אל הויה השנית אור השני. וזהו ויהי אור, שפירושו הוית האור השני. זהו כללות הכתוב לענין הכפל. ועתה נחזור לבאר התכת לשונו. שני האורות הללו, האור הא' הוא החכמה ראשונה, והאור השני הוא חכמה אחרונה. וראוי לדעת הקצור קצרה ח"ו ידיעתו ית' בענין האור אם היה העולם יכול להסתכל בו אם לא, עד שהוצרך לגנוז האחד מפני חבירו, אתמהא. ויברא השני ולא הראשון. ושאלה זו כבר נתקנה בשער סדר האצילות בפ"ד. ושם אמרנו כי קודם ההויות כלם עלה ברצונו הקדום להיות ההויות ע"י החכמה ומפני המעטת הישות שבה שהיא קרובה אל האין ביותר עד שלא יצדק בה הויה כלל לכן הוצרך אל הויות הספירות (אצילות הבינה) כדפי' שם. ושם ביארנו כי אמרנו עלה ברצונו וכו' וכן היה מחריט וכו' הכל משל ודמיון אל גזרת חכמתו בענין סדר האצילות. ועתה לא יצדק שאלתינו שיהיה האור השני ולא הראשון. כי האור הראשון הוא חכמה שבראש, והאור השני הוא חכמה שבסוף. וכי נשאל יאציל מלכות ולא חכמה. נשיב כי אם היתה המלכות מדרגה שנייה במקום חכמה היתה המלכות מדרגת החכמה עלול שני וסוף סוף לא יכול העולם לסובלו ואין כל בריה יכולה להסתכל בו, פי' לא יוכלו הנבראים לשאוב השפע ממנו לרוב דקותו וקירבתו אל מקורו. לכן הוכרחו הדברים להיותם מדרגה אחר מדרגה. הראשונה אי"ן ואח"כ הי"ש וכן ממדרגה למדרגה מרשימה לחקיקה ומחקיקה לחציבה ומחציבה לעשיה כאשר הארכנו בשערים הקודמים. כי בהיות הדברים קרובים אל מקורם הם תכלית הדקות, ובצאתם מאת פניו ירדו פלאים לשיעורים משוערים מעילה לעלול מנקודה לנקודה מנקודה עליונה עד נקודה אחרונה. ועתה נחזור ללשון המאמר אמר מלמד שהאור ההוא היה גדול מאוד. כבר נודע היות החכמה למעלה מהגדולה והוא מאציל הגדולה. לזה קראה גדול בסוד הגדולה. ואמר מאד, להורות שהיא למעלה ממנה מעל דמעל. ואין כל בריה יכולה וכו'. כבר נתבאר כי טעם האצילות להודיע מעלתו ורוממותו אל זולתו כי קודם האצילות לא הי' גדולת מחוייב המציאות נודע לזולתו לפי שאין בלתו. והאצילות היה כדי שיוכלו הבריות לדעת כחו ורוממותו כדפי' בשער טעם האצי', וכדי שישתלשל המציאות ותצא מאת פניו ותרד דרך מדרגת הסולם אשר ראשו מגיע אל אלדי האלדים וקצהו מוצב ארצה. וזה רצה באמרו אין כל בריה יכולה להסתכל בו, לרוב העלם החכמה אין לנבראים השגה בהמאציל על ידה. ולזה אמר לשון הסתכלות, שמורה על רוב העיון והתבוננות גדול. עוד אפשר לפרש כדפי' לעיל שלא היו יכולים הנבראים לשאוב שפעה מפני דקותה והיינו הסתכלות שהוא ההנאה מזיווה. גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא. כבר נודע כי העולם הבא הוא הבינה ונקרא עולם הבא שלעולם הוא בא שהוא נהר שאינו פוסק לעולם. ועולם הבא ולעתיד לבא הכל אחד בקרוב כמפורסם. ויש חילוק ביניהם עם היות שתיהם בבינה. כי עולם הבא נקראת הבינה בבחינתה התחתונה המשפעת כדפירשנו שהוא נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימיו לעלמין. אמנם לעתיד לבא היא בחינה עליונה שעדיין לא בא אלא עתידה לבא והיינו התעלמות הבינה שהיא היכל שבו נטמן ונגנז החכמה. ומבואר בזוהר בפ' יתרו (בתוספתא דף ס"ח ע"ב) וז"ל בקיצור ההוא רשימו בעיא לחפיא גרמיה ועביד ליה לגרמיה לאתטמרא ביה חד היכלא. ההוא היכלא אפיק ליה מגרמיה ומתח ליה במתיחו רב וסגיא לכל סטרין. אוקים ליה בלבושי יקר, פתח ליה חמשין תרעין לגו בגו, אתטמר ואתגניז ההוא רשימו, כיון דאתגנז ביה ועאל בגוויה אתמליא נהורא עכ"ל.