פרדס רמונים · פרק כ״א, ד׳

קודם שנכנס בביאור פרטי השמות נקדים בפרקים אלו בלתי מושגת הבנתם. וכאשר יראה המשכיל ענין זה יחשוב הקדמה יקרת הערך בכלל השמות האלה כי בהשכיל בדעתו היות השמות אלה רתוקים מהמדע והתבונה וכמעט בהם ימצא תיבות בלתי מובנות בלתי מוגבלים בהוצאת הפה שידמה אותם היות מעשה נערות או דברי הבאי ת"ו. חוייבנו להזהיר לבל יהיה כחושב רע וידע באמיתות כי אדרבה מעלתם גדולה ועליונה וחקוקים כלם במקום העליון. ומקורם עולה דרך מעלות הסולם מעלה מעלה עד הגיע אל המקור המורה על עצמות הספי' ורוחניותם. ונשמת האותיות האלה הם עצמות הספי' בפנימיותם ושמות המונחים אליהם המבוארים בשער הקודם שהם לבוש אליהם כמבואר שם פ"א. ולפיכך הם קדושים שאינם נמחקים. אמנם שמות האלה וכיוצא אשר יש שיהיו גלויים אל הקדושים משרתי עליון והנביאים המדברים ברוח הקודש ומהם קבלוה התנאים והאמוראים וקבלת איש מפי איש עד למרע"ה מסיני מפי הגבורה. והנביאים ע"ה היו משיגים דרך אותם האותיות בהתבודדות גדול וזכות הנשמה הטהורה אותו הרוחניות המתלבש באותיות וסדר יחוד המדרגות אחת אל אחת מקבילות הלולאות משולבות אשה אל אחותה ואיש באחיהו ידובקו ובם מכירים קשר העולמות ומוסיפים ידיעה על ידיעתם והיו יודעים כחם ושמושם, לא להשתמש בהם ח"ו אלא לדעת יכולת קונם. ומרוב הצרות נסתמו עיני חכמים ונתמעטו הלבבות ודורשי התורה נחלש כחם מהשיג פשטי הדברים, כ"ש בידיעת הקבלה העיונית הספי', כ"ש קבלה המעשית, עד שלא נשאר בהם עוצר כח נגד הצרות כ"א הרשב"י ע"ה וחביריו שעמדו וגילו כבשונו של עולם. וגם דבריו אין אנו משיגים מקוצר רוח ומעבודה קשה כי יודעים אנו בבירור כי אין שכלנו הדל מגיע לקצת מן הקצת בעמקי מאמריו בחכמה הזאת, וכל דבריו נעלמים תכלית ההבדל וההעלם. אכן ע"י הכאת פטיש השכל בקושיות וקליפות שעל ההלכות יצא לנו אור מארובות דקות כסדקי המחט. עוד היתה סבה אל קבלה המעשיית אשר היתה גלויה בימי הרמב"ן ע"ה והרב ר' אלעזר מגרמיזא רבו והרב ר' יוסף גיקאטלייא ועמודי עולם כמותם וכן בימי הגאונים שהיו משתמשים בשימושא רבא ושימושא זוטא. וכל זה (גרמו) [אבדנו] בעונותינו, כי הם בעצמם לא רצו לגלותם לפי שראו אנשי חסד נאספים ונתמעטו אנשי מעשה וחששו שמא ישתמש בהם אדם שאינו הגון, כמו שראינו באותם שהיו אחריהם הרבה וקרובים אלינו כמו יוסף דיליריינא וכיוצא בו המחריבים בית אלהינו ומרבים את פרצותינו. ולטעם זה לא נחקור אחר שמושי השמות עם היותם נמצאים בספרי הקדמונים זולת בביאורם ממה שיועיל אל העיון. וממה שראוי לדעת כי כל האותיות הם תלוים בשם בן ד' עד שכמעט קצת האותיות קונה מציאות דומה לו כמו הא' שצורתה שני יודי"ן וא"ו שעולה כ"ו כמספר השם. וכן ל' רומז כ"ו וכן ט' וכן ק'. ואל זה הענין ירמוז צרוף האלפא ביתות עם שם בן ד' וצרוף הנקוד להחזיר הדברים אל מקורם ולהשפיע עליהם מהמקור העליון. ולהיות כי הדברים הרוחניים והחוטים השלהביות יתחלקו לפי מקורם. וזה יורה הנקוד כנרמז לעיל בשער שם בן ד' פ"ד. לכן יוכרח שיצטרף אות השם עם אות האלפא ביתא ושתיהם עם כל הנקודים אשר יוכלון שאת להיות רומזים אל כל המקורות פרטיים וכללים להיותם נשפעים מהמקור העליון. ובדרך צרופם נחלקו המקובלים. קצתם לא רצו לגלגל צירופו אלא ע"י ה' תנועות המבטא שהם נטיריקון וא"כ יעלה צרופו בכל אות ואות כ"ה תיבות פנים וכ"ה תיבות אחור. ובעל הסברא הזאת הוא מחבר ספר הניקוד כשהזכיר סדר הזכרת שם בן ד'. וראינו להעתיק לשונו הנה ואף אם הוא ארוך להיות כי הוא מועיל לידיעת אזכרתו בידיעת גדולת יוצרנו. וז"ל ידוע שהאותיות אין להם תנועה בעצמם וע"כ נתן השי"ת בהטבע ע"פ השכל כוחות בכלל הפה להוציא האותיות במבטא כדמות מציאותם הנמצא בספר. והושמו להאותיות נקודות מורות על תנועת המבטא בהעתקתם מן הספר אל הפה. וא"כ המתנועעים בעצם הם אותיות הפה ובמקרה הם אותיות הספר. והשתתף אל זה הכרח ממקום התנועות החלקיות כי לא יתנועע שום מתנועע בלתי מקום ובלתי זמן. וחלקי המקום הם הרחוקים. וחלקי הזמן הסובבים הנחשבים בפקודים בשנים ובחדשים ובימים והדומים להם. ומפני הרחוקים צריך אדם לדעת כמה יאריך במבטא כל אות ואות. וזהו סוד ההזכרה. בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה קשט את עצמך והתבודד במקום מיוחד שלא ישמע קולך לזולתיך וטהר לבבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותפטר מן העוה"ז ותחיה לעולם הבא אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת (אינו כדמות) ממ"ה הקב"ה אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה והיא יראת המשיג היא יראה כפולה יראת אהבה ויראת מעלה. וכשבאה דעתך להדבק בדעתו הנותנת בך דעת, צריכה דעתך להסיר מעליה כל הדעות הזרות זולת דעתו המשותפת בינך ובינו על פי שמו הנכבד והנורא ועל כן צריך אתה לדעת דמות מבטאו וזה ציורו הנה כ"ה פנים.