פרדס רמונים · פרק כ״א, ל״ו

הורה בפי' כי פסוק וי"ט הוא בגבורה, ופסוק ויבא בת"ת הפך צרוף השם כי פסוק ויבא הוא מהופך דהיינו דין הגבורה, ופסוק וי"ט ביושר מצד רחמי הת"ת. וקשה. ואפ"ל כי כשנדקדק לשונו היטב שאמר מסטרא דאוריאל וכן אמר בתוקפא דגבריאל משמע כי וישם את הים לחרבה לעולם היה בת"ת וע"י אוריאל מלאכו. אמנם היה בתוקפא דגבריאל מפני כי החרבה (ר"ל הכח ליבש) הוא מצד הגבורה, לכן נפעל בכח מלאכו עם היות שהיא פעולה נפעלת מצד הת"ת. וכן אמר מסטרא דאוריאל אפריש וכו'. היינו עם היות שהיה הפעולה ההיא בכח הגבורה. כי העומד בין המים והאש הוא הת"ת לכן הוכרח היותה בגבורה מצד בחינתה עם הת"ת, וז"ש מסטרא דאוריאל וכו'. וכן דקדק באמרו עמודא דאמצעיתא כי הוא האיש הבינים זה נראה לתרץ לעת כזו. ובפרושנו אור יקר יתארך הענין בס"ד. ועם היות ששלשה הפסוקים אלה רומזים בג' אבות עכ"ז כלל השם הזה הוא בחסד כאשר נרמז בתפלת רבי נחוניא, וכן עולה חס"ד ע"ב וכן דברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים לאין חקר. ואין תימה בדבר, כנודע שאין מהות הפרט ככללו, כי כל אחד מציאות בפני עצמו כאשר הארכנו בשער המציאיות.