ועוד יש הכרח לענין זה מהזהר (האזינו דף רצ"ו) והעתקנוהו בשער ח' פכ"ד. ואין להרוס מתוך המאמר הזה קצת מהבנין אשר בנינו ולומר כי אלדים צבאות יהיה בגבורה על נצח והוד. כי זה אין לו טעם דלא שייך לומר דהא קריבין אינון וכו' ויותר קרובה היא המלכות כדפי' בס"ד. ונמצא שם זה לפעמים בהשאלה אל הת"ת, ופי' בזהר (שם) הטעם כי הנשמות וההשפעות הם יוצאים מהת"ת אל נצח והוד הנקרא צבאות שמם העצמי. וכן היסוד נקרא בהשאלה צבאות, מטעם כי הנשמות והצבאות הנשפעים מהנצח וההוד יוצאים דרך היסוד. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזהר שה"ש (בתחלתו) ועל דאפיק זהרין נציצין ועביד איבין לזיניה, אקרי האי זהר צבאות. ושם העסק על היחוד, ופי' הטעם שמשפיע נשמות של צדיקים דהיינו פרי למינהו, ג"כ נקרא צבאות. ודקדק בלשונו, ואמר דאפיק ולא אמר דעביד כלישנא דקרא דאמר עושה פרי למינו. להיות כי אין הנשמות והצבאות בידו אלא מלמעלה ממנו הם נשפעים על ידו והוא המוציא בלבד כמו אבר הזרע שאין הזרע בידו ואין בידו לעכב ולא להרבות אלא הוא מעבר בלבד. משא"כ הנצח והוד שהם ביעין דדכורא והם המבשלים הזרע הנשפע להם מהת"ת. וזהו שחקים ששוחקין מן לצדיקים, והמן הוא מן השמים כדכתיב (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. והמן הוא השפע הנשפע מן השמים תפארת. והנצח וההוד הם השחקים הביצים המבשלים הזרע השוחקים מן לצדיקים שהם צדיק וצדק:
פרדס רמונים · פרק כ׳, ע״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
