פרדס רמונים · פרק כ׳, ס״ג

ועוד יש לדקדק בדבריו באמרו ברזא יה"ו דנטיל ירותא וכו', נראה מתוך דבריו כי טעם היות בת"ת אותיות י"ה הוא מפני שמקבל מהם ירושת אב ואם והוא טעם נכון. ואח"כ בתוך כדי דבור אמר כי הטעם הוא ואיהו אתרבי בגווייהו, וזהו טעם שני. אח"כ בתכ"ד אמר ואזל לקמייהו ארח דצניעותא א"כ נראה שהרשב"י ע"ה ח"ו אינו מתיישב בענין כראוי כי הוא מתהפך מענין לענין. עוד צריך לדקדק מהו ירותא דאבא ואמא ועניינו, וכן אמרו אתרבי בגווייהו. (והענין הוא) שהרשב"י ע"ה פי' חדרא רביעאה ואמר שהוא ת"ת ברזא יה"ו. ר"ל כי עיקר האותיות של השם בת"ת הם אותיות יה"ו. ולזה הוקשה לו כי בשלמא אם נאמר שיהיה עיקר השם כל ד' האותיות כפשוטו ניחא שמפרש הטעם מפני שהוא נוף האילן כולל כל הענפים וממנו מתפשטים לכן נתייחס לו שם כולל כל האצילות שהוא שם בן ד'. אלא לפי מה שפי' עתה שעיקר השם בו הוא יה"ו ג' אותיות לבד, קשה מה טעם אל האותיות האלה או יכלול הכל או לא יכלול אלא הוא"ו הרומז בו לבד. לזה תירץ כי הטעם הוא דנטיל ירותא דאבא ואמא. ופירושו ביאר הרשב"י ע"ה בשעת פטירתו כדפי' בספר אור יקר בס"ד. וזהו כלל דבריו. כי כאשר נאצל חסד מחכמה מציאות החסד נשאר שם, וכאשר נאצלה הגבורה מהבינה מציאות הגבורה נשאר שם. ובהיות שהתפארת מתעלה בסוד הדעת. כמו שהת"ת דרכו להכריע בין הגדולה וגבורה וכולל אותם במקומם כנודע, כן בהיותו מתעלה יורש שתי מציאיות אלו וכולל אותם. וכמו שגובר התפארת על החסד וגבורה הנאצלים במקומם בסוד הכרעתו, כן הוא מכריע בין אותם המציאיות וגובר עליהם. וז"ש הנה דנטיל ירותא דאבא ואמא, דהיינו שתי המציאיות הנעלמים וע"י הוא נקרא בשם י"ה. ומפני שהוא אתרבי בגווייהו, דהיינו מציאות שלישי המכריע, לכן יצוייר בו ו'. והיינו סוד יה"ו שהם סוד ג' קווין קו הימין חסד קו שמאל גבורה קו האמצעי רחמים ת"ת וזהו סוד יה"ו אשר בו. והם מציאיות נכללים בעצם הת"ת כדפי'. ואזל לקמיהו וכו'. הוקשה לו כי לפי המציאיות האלה היה ראוי שיהיה סדר השם יו"ה דהיינו מציאות קו הרחמים בין הימין והשמאל כדפי' ואמר ואתרבי בגווייהו. ולזה תירץ כי טעם סדר האותיות הוא כי אחר שאותיות שם בן ד' כולל כל האצילות והוא שם הנעלם שפי' בשער הקודם יוכרח היותם סידורם כזה יהו"ה. גם בכל מקום אשר ימצאו אותיות אלה אין ראוי שיהיו אלא כסדר הזה. וז"ש ואזל לקמייהו. פי' טעם היות אות ו' הקצונה ולא האמצעית, הוא מפני אורח דצניעו כאשר יתבאר. דכל עלמא הכי אתחזי כגוונא וכו'. פי' בכל מקום שיהיו האותיות האלו ראוי שיהיו מסודרות כסדר האותיות השם הנעלם הכולל כל האצי'. ולכן אמר דמארי כולא, דהיינו מציאות עצם השם כדפי'. ואח"כ נתן טעם אל האותיות וסידורם, ואמר אורחיה דדכורא היינו חכמה שהוא יו"ד והוא משפיע בבינה וזהו נוקביה לקמיה. כי מצד הזכר שהוא צד הרחמים מגביר הרחמים על הדין לעולם. ולכן מצדו הוא יו"ד על ה"א רחמים על הדין, לעולם ימין גובר על השמאל. וז"ש ארחיה דדכורא, פי' ענין זה וסדר זה אל האותיות הוא מצד הזכר, כי מצד הנקבה לעולם מגברת ה' על י' דין על הרחמים כדפי' בשער ממטה למעלה. וז"ש לאשגחא בה כדפי', להשפיע בה שיהיה האור ישר זכר משפיע ונקבה מקבלת, ולא בהפך בסוד אור החוזר שיש בו דין וקנאה. וז"ש לאסתלקא מינה חשדא כו', פי' הקליפות. ואע"פ שאין הקליפות למעלה הנה בהסתלק השפע בסוד אור החוזר ודאי קליפות מתפשטות למטה מפני רבוי הדין הנשפע. וקנאה הוא כינוי אל הדין כדפי'. ואמרו ולא יהיב עינוי וכו' אפשר לומר כי בהסתלק השפע והיותו אור חוזר, נמצא הזכר מסלק שפעו ומשפיע כלפי מעלה במקום אשר למעלה ממנו. ונמצא יהיב עינוי באנתו אחרא. או אפשר לפרש בהסתלק השפע אל החיצונים ואף אם לא שייך זה למעלה ח"ו, עכ"ז בהסתלק שפעו יחוייב הענין הזה כנודע. ולסדר האותיות זכר על נקבה משפיע על המושפע, רחמים גוברים על הדין, אמר י' דכר ה' נוקבא י"ה הא כו' כדפי'. ברא אזיל לקמי אמיה. פי' הרשב"י ע"ה בתקונים כי השם יוה"ה שהוא ו' עם י' שני משפיעים יחד. ושתי ההי"ן הוא סוד ותלכן שתיהם (רות א יט) כי שתיהן הולכות בגלות אמא עלאה ואמא תתאה. ופי' הענין בשער מהות והנהגה בפי"ג. וא"כ נמצא כי צריך היות הבן לפני האם לחפייא לה מעינא שלא ישלוט בה עין הרע. והטעם איך יצדק ענין זה בבינה, נתבאר בשער הנזכר. בגין יקרא דילה ויקרא דאבוי. כי דבר זה נוגע עיקר אל הבינה שמסתלק ממנה השפע ולכן הקדימה. ויקרא דאבוי, כי גם למעלה יש בזה נדנוד שכינה בתחתונים צורך גבוה. יעקב נטיל נוקביה היינו המלכות שהיא ה' אחרונה. ולהיות האור ישר רחמים ולא יאחזו סרכי הקליפות בכנפי המשכן, צריך להיות ו' על ה' רחמים גוברים על הדין. דלא תסתלק מעינא רגעא חדא. כי המלכות צריכה יותר שמירה מפני קורבתה אל הקליפות. למהוי סדורא דא עילא וכו' פי' בכל מקום שיהיו אותיות השם גם אם לא יהיו רומזים במקומות אלו, עכ"ז ראוי שלעולם יהיו הרחמים גוברים על הדין כדפי'. ע"כ פי' המאמר.