פרדס רמונים · פרק כ׳, מ״ז

והנה הזכר ג"כ צריך אליו כי גם הזכר מקבל מהימין והשמאל אל החיבוק והתאוה אלא שהזכר מקדים אל הימין. משא"כ הנקבה שמקדמת קבלתה אל החיבוק מצד השמאל לכן יתייחס אליה התעוררותה מן הגבורה שם אלדים. ולז"א רזא דאתערותא לגבי נוקבא בההוא סטרא. ר"ל בצד בחינת השם הזה. שמא דא הוא ברזא דרזין ליודעי חכמתא. פי' עם היות דלכאורה משמע שאין בשם זה ענין רחמים אלא דין, עכ"ז יש בו סודות נוראים ליודעי חכמה כמו שיתבאר. שמא דא איהו דכר כדמסיק א' ודאי שהוא זכר עכ"ז הוא התעוררות אל הנקבה כדפי'. כי מכח שם זה התעוררות הנקבה. בשמא דא כלא אתער. פי' בין הת"ת, בין המלכות כדפי', בין היסוד כדמסיק. ואלמלא אתערו דשמא דא צדיק וכו'. פי' התעוררות הת"ת עם היותו בגבורה עכ"ז הוא ג"כ בחסד המעוררו, וכן המלכות מתעוררת בכח החסד. אבל הצדיק אינו כן כי אם לא הוי שם זה לא היה מתעורר כלל כי כל התעוררותו בזה. ונמצאו עתה שהמתעוררים הם ג', תפארת מלכות יסוד. והם בהדרגה. הא' ת"ת אבל עיקר התעוררתו מהחסד. והמלכות עיקר התעוררותה מהגבורה ועכ"ז מתערב עמה התעוררות החסד. אבל היסוד כל התעוררותו הוא בגבורה וזהו סדר הדרגותיו. ואע"ג דכלא איהו דינא וכו' פי' עם היות שאמר שהתעוררתו הוא בגבורה ואין לו התעוררות מחסד. ולזה יקשה כי אדרבה עקרו הוא אל הימין יותר ממלכות, ולזה חוייב כי כמו שגם התעוררות מלכות מחסד כן יהיה ההתעוררות היסוד בסיוע החסד. עכ"ז לענין התעוררות אין לו אלא התעוררות הגבורה לבד. ויש חלוק בין ענין מהותו להתעוררותו. ואין להקשות מכאן למה שפי' בשער א' פ"ב בשם הרשב"י ע"ה שהיסוד אל השמאל. שהרי דקדק הרשב"י ע"ה התם ואמר צדיק נטיל לשמאלא ולא קאמר צדיק איהו שמאלא אלא נטיל. דהיינו התעוררותו. עוד אפשר לומר דהא והא איתנהו. ומה דקאמר הכא דאיהו ימינא היינו בערך המלכות וכדפירשנא. ומ"ש אבל אתערו דיליה לאו איהו וכו' שב לבאר ענין ב' הגוונים הנזכר לעיל. ואמר שאדם הראשון בעת שבא על חוה לא נוד"ע אל הידיעה ההוא מצד הגוון היפה גוון הזהב והאדמימות אלא מצד המשחיר דהיינו סיגי הזהב כדמסיק. אלקים א' דכר פי' זכר מצד הגבורה כדפי' בפרק הקודם כי גם א' זכר מצד יצחק ונוקביה. להי"ם אתערותא דצדיק. הכונה כי א' הוא סוד הזכר דהיינו מציאות הגוף, ולהי"ם פי' מיל"ה דהיינו ברית הנמשך מהגוף דהיינו התעוררות הנמשך משם זה אל הצדיק. ואיהו מילה בפריעו בלא סטר ערלה. דהנה הקליפות והערלות הם שלשה וכשחותכים א' שהוא כפול לשנים והג' נכפל כלפי פנים והיא קליפה ג' של האגוז שהיא כמעט נאכלת וזה נקרא חזיר על שם שעתיד להחזירו כמו שנבאר בשער התמורות. ואמר בפריעו בלא סטר ערלה, כלומר אפי' הערלה הדקה הזאת לא יתערב בשמחת השם הזה אלא אדרבא היא נגרעת מכוחו. והוצרך אל האריכות הזה, מפני שאמר להי"ם שפי' מיל"ה ומשמע בלא פריעה, לזה אמר בפריעו בלא סטר ערלה אפי' הקליפה הדקה כדפי'. ודא איהו כד וכו' פי' בהיות האדמימות ויין המשמח ואז הוא ויזכור וכו', וכן ואלדים פקוד וכו'. כי כל זה מורה על הרחמים. אבל כאשר שם זה הוא בסוד הדין המשחיר אז התורה העידה בפי' על דינו כמו ואף אלדים חרה בהם [מט] וכיוצא בהם. דהא מתמן ערלה נפקת פי' מצד בחינה זו הוא מוצא הויות הקליפות. לזמנין שמא דא נוקבא ירתא ליה פי' המלכות לעתים נקראת אלדים, ואמר כי כאשר המלכות נקראת אלדים אז מורה על הדין החזק לדון את העולם. כי בהיות השם הזה הזכר הוא רחמים רוב הפעמים, אבל בהיותו נקבה אז הוא דין. ולא יחוייב שיהיה השם בנקבה לעולם דין אלא רוב פעמים שגם לפעמים בהיותו בנקבה הוא רחמים כאשר יתבאר. דהא גוון דא אתהפך לכמה גוונים. פי' או אלדים פי' דיינים דהיינו דין קשה, או פי' אלהים א' מיל"ה שהתעוררות אל הרחמים כדפי'. והכל תלוי בענין הקליפה אם יש קליפה הוא דין ואין מילה מפני שהדין נפעל ע"י המלאכים המחבלים, וכשאין ערלה וקליפה אז אלקים שהוא א' מיל"ה הוא רחמים. תלתא שמהן אינון רצה לבאר סוד ענין הדין והרחמים בקצרה. והוא כי המקור הוא בינה והוא אלדים חיים ומלך עולם. בסוד שהוא חופפת ומולכת על העולם שהם ימי ההקף כו'. אלדים בתראה פי' מלכות. ומתמן מתפשטן פי' משם התפשטות הדינים והכוחות השולטים על הדין טובים ורעים. ובג"כ מה דנטיל מלעילא. פי' כאשר חציו אל הים הקדמוני שהוא הבינה ע"י השפעתה בו הוא נעשה אלדים שם שלם כי כאשר הגבורה יונק מבינה נכלל עמו החסד שהוא א"ל ומשפיע אל המלכות דהיינו הי"ם וע"י כך קונה הגבורה שם אלדים אל מחסד והי"ם ממלכות. דכתיב שמאלו תחת לראשי היינו התעוררות המלכות כמבואר לעיל. והארכנו בשער מהות והנהגה בפ' כ"א.