והנה נמצא הטעם שנקרא א"ל נגד שלשים ואחד מחנות של רחמים. ובזהר פ' תרומה (דף קס"ו) מבואר שם כי ש"י מיני אורות הם שעליהם נאמר להנחיל אוהב"י י"ש. מאתים ושבע מהם בחסד והם כמנין או"ר, ומאה ושלשה הם בגבורה. ולשון המאמר ופירושו נבאר בשער ערכי הכנויים בערך אור. ואפשר היותו חולק על דברי ספר האורה. ואפשר דדא ודא איתנהו כי אין מספר לגדודיו. ולמה שפי' שהחסד זועם וגוער במחנות הגבורה, כן ביאר הרשב"י ע"ה בזהר פ' צו (דף ל"א.) וז"ל א"ל בכל אתר נהירו דחכמתא עילאה הוא וקיימא בקיומיה כו'. ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם שעתא חדא קמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא. הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם, באתערותא דאברהם קיימי, וכד אתער אברהם בעלמא כל אינון דינין דמשתכחין בכל יומא ויומא דחי להו לבר ולא קיימין קמיה. הה"ד ואל זועם בכל יום, נזעם או זעום בכל יום לא כתיב אלא זועם. בכל יומא ויומא דדינא אשתכח דחי לון לבר וקיימא הוא ומבסם עלמא הה"ד יומם יצוה ה' חסדו, ואלמלא האי לא יכיל עלמא למיקם אפי' רגעא חדא. וע"ד כלא קיימין בגניניה דאברהם כו' עכ"ל.
פרדס רמונים · פרק כ׳, ל״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
