פרדס רמונים · פרק ט״ז, נ״ט

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

וענין השכינה בהם הוא להכניע הקליפות שהשמים והגלגלים האלה מיוחסים אליהם כדמוכח בדברי הרשב"י (בתקונא ח') בענין כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכן במאמר א' שנעתיקהו בשער התמורות פ"ב, כאשר אמר שאין ארץ ישראל מתנהג ע"י השרים אלא ע"י הקב"ה אמר ואי תימא היך שריא למגנא רקיעא בארעא דישראל וכו' יעו"ש. וכן בספר ר"מ (פנחס דף רנ"א) וז"ל אר"מ, אמאי מני דלא למיכל חמץ שבעה יומין ולמיכל בהון מצה ואמאי לא יאכל ואמאי לא תאכלו. אלא שבעה כוכבי לכת אינון שצ"ם חנכ"ל. ואינון מסטרא דטוב ורע. נהורא דלגו מצה, קליפה דלבר חמץ וכו' עכ"ל לעניננו. ומתוכו מתבאר היות שצ"ם חנכ"ל כחות החמץ והקליפה, ובתוכם מתלבש האור שהוא מצה. והיינו דכתיב (ירמיה י') ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. איך שיהיה נמצאת אומר כי הכורסייא קן לבינה. ואמר שמשם הוא בריא"ה יצירה עשייה. אבל בשבת הנשמה והרוח והנפש הם באים מן האצילות עצם הספירות.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.