פרדס רמונים · פרק ט״ז, מ״א

והנה ביום השבת שיש באדם תוספות נשמה ממקום גבוה כאשר נבאר בשער הנשמה הוכרח היות רוחניות האותיות הקדושות עולות עד היסוד. ומפני זה קבלת התפלה בשבת ע"י היסוד, כי יש כח ברוחניות האותיות במציאותם א' על א' לעלות דרך עליית הנשמה עד הצדיק ששם מאיר הנשמה, כמבואר בתקונים בפסוק (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, דנהרין ברקיע וכו' ע"ש. ועם היות שהתפלות שהתפלל אדם בימי החול לא יהיה בהם הכח ההוא, עכ"ז הם מתעכבים עד יום השבת שבדרך עליית תפלות השבת יעלו עמהם שאר התפילות. ויש סמך לזה בזהר פ' פקודי בהיכלות בהיכל ראשון ע"ש. וכאשר רוחניות המצוות ורוחניות התפלה עולין עד למעלה בסוד רוחניות היסוד, היות השפע הנשפע בעבורו כנגד שיעור דקות המצות והתפלה. ולכן היחוד ביסוד, פי' כפי דקות היסוד שכן הוא המראה ושופע ההתעוררות. וזהו ביום השבת. ולאשר בימות החול אין קבלת תפלתן של ישראל ע"י היסוד אלא ע"י מלאך. יען שאין כח בנשמה להעלות רוחניות האותיות עד למעלה מפני שאין התפלה עולה ברוחניות אלא לפי שעור הנשמה וכחה כדפי'. וכאשר התפלה לא תעלה אלא עד המלאך הזה הנה התעוררות יהיה כפי שעור דקות המלאך הזה. שבהיות המלכות לוקטת המעשים כפי דקות שיעור של המלאך לא ישפיע לה בעלה שפע אלא כפי דקות ורוחניות המלאך הזה, שפע שאינו שלם ואינו כל כך רוחני אלא שפע שאינו נשלם אלא כעביות המלאך. וזהו ענין היחוד בימי חול, ולא שיכנס המלאך הזה באצילות. ויש לנו ראיות אל כל העניינים וההקדמות הצריכות אל הדרוש הזה אלא לאהבת הקיצור לא רצינו להאריך בהם. ועכ"ז כאשר יעיין המעיין בשער מהות והנהגה פ' י"ט כ' וכן בשער הנשמה יתיישבו דברינו יותר ויותר עאכ"ו. ונחזור אל מאמר הזה שאנו בביאורו, כי מפני היות נראה לכאורה שענין ימי החול והשער הסגור הוא סלוק ההשגחה, נמלט ממנו הרשב"י באומרו ואי תימא דכל אינון שיתא יומין אינון שלטין בלחודייהו. ת"ח הפונה קדים עד לא יקומין לשלטאה איהו אסתכל תדיר בעלמא אבל לא וכו'. פי' שאין הכוונה באמרנו ושלטין כל וכו' שההנהגה הוא על ידם ח"ו. כי עם היות שאמר שער החצר הוא סגור אין הכונה להשגחה כי בההשגחה לעולם הוא משגיח בעולמו אלא הכונה אל המזון שאינו נשפע אלא מלמטה במאמר העליון. ואמר ת"ח הפונה קדים וכו' פי' כי מזה רצה להמלט הנביא באמרו הפונה קדים, פי' המשגיח כמקודם אל ימות החול כי אותה ההשגחה שהיתה קודם הוא עצם ההשגחה המשגיח עתה ואין לחלק בענין ההשגחה. והמשל אל המלך העומד לדון את הארץ ולפנים בביתו יש לו אוצרות מליאים כסף זהב ובימים ידועים זן בני ביתו בכסף ובזהב הפנימים ובימים אחרים זן אותם בכסף ובזהב המעט אשר לפניו ולעולם הוא הדיין הוא המשגיח והזן אלא הפרעון וההוצאה יש בה חלוק בין הימים, וכן הדבר למעלה ממש. ומה שאמר לעיל וכדין אתנהיר סיהרא לאתחברא בשמשא. דקדק במ"ש בענין היחוד כי ענין החילוק שבין חול לקדש הוא ההתעוררות וההארה מלמטה. וז"ש וכדין, פי' בעת יום השבת אתנהיר סיהרא לאתחברא, ולא אמר וכדין אתחברא וכו' אלא אתנהיר לאתחברא, דהיינו ההתעוררות העליון בסוד דקות היסוד כדפי'. ומה שאמר ת"ח וירד ה' נחת וכו' הוא לבאר ענין וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וגו', ואמר שהירידה הזאת היתה שירדה השכינה ונתגלתה בחול דהיינו מטטרו"ן. ורדיד פרישא פי' כי הי' פרוכת בינו ובין העיר והמגדל אשר בנו שהיא הקליפה שהחזיקו וקיימו להם לאלוה. ונחזור עתה בפ"ז לבאר מאמר התקונים (תז"ח) שהיינו בו שאמר שם: