פרדס רמונים · פרק י״ב, י״א

הכלל העולה מהפרק הקודם הוא היות הל"ב נתיבות כלל כל הנמצאות מעלה ומטה ומטעם זה בבריאת עולם נזכר ל"ב פעמים שם אלקים להורות כי כל אחד מל"ב נתיבות היה מגלה מה שהיה מצויר בו מענין הבריאה. ובאו ל"ב פעמים אלקים ולא ל"ב פעמים י"ה כפי הראוי אל החכמה. מפני שגילוי הדברים הנמצאות מחכמה הוא ע"י הבינה ששם אשד הנתיבות כדפי', ולכן באו בשם אלקים, שהרמז אל הבינה. והטעם שנכתב בשם אלקים באותיותיו ולא בשם בן ד' בנקוד אלקים, כי הוא השם הנרמז בבינה. עם היות ששם אלקים ג"כ הרמז אלי', כאשר נבאר בשער השמות פ"ד ז' ח' ט', וכאשר ביארנו ג"כ בשער ח' פ"ז ח'. אבל נכתב בשם אלקים באותיות אלקים לרמוז אל תוקף דין הגבורה כי היא עולם הטבע. וכן עולה שם אלקים במנין הטב"ע שהוא בו. והטעם כי השמיטה היתה בגבורה כפי המוסכם בין רוב המפרשים. והשמיטה הטביעה בעולמה כפי טבעה ורצונה כי הטבע רצון אלקי הוא. ולכן בריאת העולם היה בדין גמור עד שראה שלא יכול לעמוד ושתף עמה מדת הרחמים כדפי' רז"ל: