הנה כוונת הרב לבאר שג' שמות אלה ענין א' ועצם א' דבקים דבוק אמיץ בלי פרוד. ואחשוב שאמר זה לא להבדילם מהמלאכים והמורכבים אבל להבדילם הבדל מה מהי' ספירות שהם א'. ר"ל הי"ס עם שלא יצוייר בהם חבור ופרוד לענין המשכת השפע אבל אלה השלשה הכל עצם אחד וענין א' בשרש כל השרשים והן הן עצמותו, והבן. כי לא אמר משרש כל השרשים אלא בשרש כל השרשים, להורות על רוב היחוד שהם בעצמותו ית' ועצמותו בהם. ולמה שהדבר קשה להצטייר שתהיינה ג' והכל ענין א', הביא משל גשמי ואמר שזה כדמיון משל גשמי. אמר הלב והריאה והטחול שורש א' לכלם, וראינו שהם אברים נפרדים, ונתחייב לומר שקודם שיצטיירו בפועל באלו הצורות היו גנוזות ומעורבות באותו הגולם שיתהוו ממנו בתחלת הווייתן מהטיפה זרעיית עם היות שעדיין לא נתפשט פעל ההויה להבדיל כל דבר ודבר לעצמו. אבל היו אותן כחות האברים גנוזות ומעורבות בגולם ההוא בלתי נפרד זה מזה וזה מזה עד שתגזור על שלשתן ועל שאר כחות האברים הגנוזות שם שהם היו אז ענין א' ועצם א', עם היותנו אומרים ששם גנוזות כח הלב וכח הריאה וכח הטחול. וכן יש להמשיל בקצת דמיון אע"פ שאינו משל אמת. ונאמר אנחנו ידענו מפי השמועה שהתפשטות היותר רוחני והיותר דק ונעלם מכל האצילות היו הג' ספי' העליונות הרוחניות הם כתר חכמה ובינה. וא"כ נתחייב שאלה הג' ספירות עם היותן מתייחדות באחדות נפלא ודקות נעלם יותר נפלאות ונעלמות עד מאד שכבר יצטיירו בשרש השרשים והוא הא"ס באחדות ודקות והעלם יותר נפלא ממה שהם אחר התפשטותן כי כל מה שהדבר מתקרב אצל השרש הוא יותר מתאחד כדמיון ענפי האילן. שאל"כ ילך הדבר אל בלתי תכלית. ולא נאמר שהמשל דומה לנמשל מכל צדדיו. וזהו כי האברים אחר שיצאו אל הפועל לא נשאר מהם שום מציאות מאותו המציאות שהי' להם קודם צאתם, משא"כ בכאן כי בעבור שהאין סוף לא יקבל שינוי נשארו שם גנוזות אחר שנאצלו כח"ב כמו שהיו קודם התפשט אצילותן. כי האצילות אינו אלא כמדליק נר מנר לענין העדר השינוי במאציל. ובעבור היות הגנוזות יותר נעלמות יובדלו. וכן נוכל לומר בכל שאר הספי' שהבינה היא הו' קצוות וכן הו' קצוות הם הם הבינה אחר שנשארו שם השש קצוות נעלמות ואין הבדל ביניהם כ"א מצד העלם וההתגלות. וז"ש שאין בין הספירות שום פירוד לומר שהם עצמים נבדלים בעצמם. אבל הם הכל אחד כי כל א' כלולה מכלם. ואמר אור קדמון נמשכת ממנו המחשבה הטהורה, שהוא הכתר נמשך ממנו כהמשך מחשבת הלב. ומן האור המצוחצח וצח שהם כשתי מעיינות נמשכות מהם המדע, שהיא החכמה. והשכל, שהיא הבינה. ובאמצעות השכל והמדע נתעצמו כל השלהביות הרוחניות זה בזה וזה עם זה, עד שלא תמצא האחת בלתי האחרת ולא האחרת בלתה. עד שאם תצייר שאתה רומז באצבעך לאחת מהם אתה רומז לכלם כי כלם בה.
פרדס רמונים · פרק י״א, כ״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
