פרדס רמונים · פרק י״א, ט״ו

ראינו בפרק זה לבאר בענין ג' נעלמות אלה באור יפה יתיישב בשכל המשכיל. והענין כי לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו כי כאשר ידמה האדם בשכלו להוות איזו מציאות שיהיה, הנה מחשבתו לא תפעיל. ואף אם ידמה ויצייר בשכלו צורת המציאות אשר ברצונו להוות, עכ"ז והיה כלא היה עד יפעל ויצא לפועל. ונמצא הפועל שלם מהכח. כי הכח חסר המציאות ואין לו מציאות ושלימות כלל, והפועל הוא העיקר והמציאות וזולתו אין דבר. ואין כן פעולותיו והוייתיו של ממ"ה הקב"ה. כי כאשר עלה ברצונו להוות ולהאציל אצילות הטהור והקדוש הנה אז נאצל ונצטייר כלו בעצמותו בלי שנוי בו ח"ו אלא מציאות מתייחד עמו עד שאין בין המאציל והמציאות ההוא הבדל כלל אלא הוא והם הכל אחד ועצם אחד ושרש אחד. ואף אם נייחס האצילות ההוא אל הג' בחינות כאשר נבאר שהם אור קדמון וצח ומצוחצח. אין בחינת חלוקם בערך עצמותם אלא בערך בחי' ענפיהם המתפשטות ומתאצלות. והענין בזה, כי כבר בארנו בשער סדר האצילות כי האצילות נכלל בכתר וחכמה ובינה מפני היותן שרש החסד ושרש הדין ושרש הרחמים, וכן בסדר אצילותן היו נצח בחסד חסד בחכמה נכללין זה בזה והכל א', וכן הוד בגבורה וגבורה בבינה נכללים זב"ז, וכן המלכות ביסוד ויסוד בת"ת, והכל בכתר. ולכן בעלות הרצון להאציל האצילות נצטיירו בעצם השרש ג' נקודות שהם כתר חכמה בינה ובהם נכלל כל האצילות. וטעם היותם מתחלקים אל ג' עם היות שהם מיוחדים תכלית היחוד, מציאות החילוק הזה א"א אם לא ע"ד השאלה. כי כמו שהעצם השרש אחד כן הג' נקודות אחד וכן הנקודה והשרש הכל דבר אחד, אמנם נייחסם אל השלשה מפני שהם שורש ומקור אל ג' ענפים שהם כתר חכמה ובינה. ולא כתר חכמה בינה ממש אלא כתר חכמה בינה המצטיירים בכתר מצד מציאות התחלת התפשטותם מעצם השרש אל הכתר.