פרדס רמונים · פרק י׳, ט״ו

החמשית גבור"ה. כלם פה אחד הסכימו שגוונה האור האדום באדמימות להורות על תוקף הדין. וכן פי' הרשב"י בזהר מקומות רבים. ובקצת מקומות מכנה אל המדה הזאת השחור ובקצתם גוון התכלת. וכן ארז"ל כל הרואה תכלת בחלום וכו' [כא] פי' תכלת שהוא מכלה. והכוונה ביחס ג' גוונים אלה אל המדה זו. היא מפני היות בה ג' בחינות. בחי' א' היא הדין המתקרב אל התפארת שהוא מקבל כח ההכרעה, והיא קרובה אל הלובן והרחמים. והיינו בחי' האדום שהוא צהוב ומשמח שהוא הדין הטוב המעורר האהבה והשמחה. בחינה ב' היא בחינת הדין החזק המעצב הממית, והוא שחור המשחיר פני הבריות אשו של גיהנם. ולכן אמרו שחור אדום הוא אלא שלקה דהיינו אשו של גיהנם שהיה אוחז בסוד הקדושה בסוד האדמימות ולא רצה בהכרעה לכן לקה ונאמר בו הבדלה וירד לאשו של גהינם דהיינו הקליפ'. וכ"נ בעדת קרח (במדבר טז כא) הבדלו כו' כדפי' בשער המכריעין פ"א. ולכן נאמר הבדלה ביום שני בין האור ובין החושך הוא סטרא דשמאלא דאחידן בגבורה. בחינה ג' היא בחינת הדין הפועל והיא נשפע דרך קדושה והוא דין צדק והוא מכונה בתכלת והוא נשפע אל המלכות כי שם עקר התכלת כמו שנבאר והוא מדת הדין הרפה. ובה בגד כליל תכלת לכלות השפע ולהתם החטאת. עוד גוון ד' והוא גוון הזהב, שכינו אותו אל הגבורה מפני שהוא אדום וכן בקצת מאמרי הזהר. ויש שכינו אותו אל הבינה וכן בקצת מאמרי הזוהר. והפשרה בענין הזה הוא כי הזהב הוא התעוררות הבינה עם הגבורה ויחודם שניהם בסוד הדין המשמח. וכן בארו בזהר קרוב לענין זה בפ' תרומה (דף קמ"ח) וז"ל זהב הא אתמר דשבעה מיני זהב אינון. ואי תימא זהב איהו דינא וכסף איהו רחמי ואסתלק זהב לעילא מיניה. לאו הכי, דודאי זהב סליקו יתירא איהו על כלא. אבל זהב בארח סתים איהו ודא זהב עילאה דאיהו שביעאה מכל אינון זיני זהב ודא איהו זהב דנהיר ונציץ לעיינין ודא איהו דכד נפיק לעלמא מאן דאדבק ליה טמיר ליה בגויה ומתמן נפקין ואתמשכן כל זיני זהב. אימתי אקרי זהב מאן דאיקרי זהב, כד איהו בנהורא ואסתלק ביקר דחילו ואיהו בחדווה עלאה למחדי לתתאי. וכד איהי בדינא, כד אשתני מההוא גוון לגוון תכלת אוכם וסומק כדין איהו בדינא תקיף. אבל זהב בחדווה איהו ובסליקו דדחילו דחדווה קיימא ובאתערותא דחדווה. וכסף לתתא, רזא דדרועא ימינא. דהא רישא עילאה איהו זהב דכתיב ראשה די דהב טב חדוהי ודרועוהי די כסף לתתא. וכד אשתלים כסף כדין אתכליל בזהב וכו' עכ"ל.