מטפחת ספרים · פרק א׳, ה׳

וככה שמעתי מפי התורני רא"פ יושב אהל בה"מ דק"א (זה האיש ניסת ג"כ משונא הדת הנ"ל תר"ו. עודנו בפראג פתה אותו בחלק לשונו ידיחנו, גם כתב אליו דברי פיוס להתרצות להיות מאנשי כת ארורה שלו) שבהיותו לומד בישיבת הג"מ מהר"א ברודא בפראג, אירע שהתועב האפיקורוס המפורסם בעולם, הארור חיים מלאח שר"י, גבר נתעב ונאלח, בהיותו אז בווינא, כתב להרב הלל שישלח לו אנשים חכמים מסוימים ידועים אשר להם יד ושם גם בחכמת הקבלה, שיתווכחו עמו על דבר אמונת ש"ץ, וכן עשה הרב ע"ה ראש ישיבה הנ"ל, ושלח לווינא שנים מהמובחרים שבישיבתו, חריפים ובקיאים גם בספר הזהר ובקבלה, הלא הם החסידים מופלגים כמהר"ר יונה לנד סופר וכמו' משה חסיד ע"ה, המה נסעו שמה, ויבואו אל המין המופקר הנ"ל, וישבו אתו ימים אחדים או שבועות שתים, והונה אותם במינות דמשכא, ולא ידעו להשיבו דבר, אבל אמרו נקח מועד בשובנו לביתנו לאהלנו אז נעיין בדברים ובראיות שהביא להם מספר הזהר לקיים אמונתו השקרית. ויהי כשובם אל מקומם לפראג ובאו אל רבם (השולחם) בפחי נפש, חרה לו מאד כי לא מצאו מענה וירשיעו (לא את אויב) את עצמם כי לא שמו רסן בפי אויב ה' ולא ידעו מה להשיב לאפיקורס מיד בלי איחור, שלה יתפאר עליהם לאמר שנצח לחכמי ישראל, שרים עצרו במלים.