מגיד מישרים · פרק ל״ב, ב׳

אבל ברירו דמילתא כמא דאימא ובהכי יתייתיבון כמה ספיקי דאקשו המפרשים הלא לך למנדע דישראל משום דנסיאו כמה נסיוני קמיה דקב"ה אתחייבו דלא למיעל בארעא אלא דבסגיאו' רחמוי וחסדוי אעיל בליבהון דיתבעון למשלח גוברין לאללא ית ארעא ואי הוו זכאן בההוא שליחותא כדקא יאות הוה מעייל להו לארעא בההו' זכו ובתר הכי הוה מתפרע מיניהו חובייהו קדמאי זעיר זעיר וכדי למרמז דקב"ה איהו דעייל בליבייהו למתבע האי שאלתא משום הכי לא כתב קרא הכא דקרבו אליו כולם כדכתב במשנה תורה ופקיד דישלח כל נשיא בהם כלו' כל רברבי חכימאי די בהון ויהושע יוכיח כי הוה רבא באוריית' ודוגמ' כן הוו כלהו ומ"ה לא פקיד דישלח נשיאים דחנוכת המזבח משום דחשש דילמא יתגאה ליביהון עליהון וימעלון בשלחותהון אמר להון משה דיחזון השמנה היא וגו' ומשום דידיע דודאי היא שמנה וטוב' ויש בה עץ ורמז רמיז לון דיספרון בשבחא כי היכי דיכספון ישראל למיעל לה וע"י כך יזכון ואינון אתו ואמרו ודאי לא אדכר משה אלא מילי דידע דאיהי משבחא להון אבל מילי גנאי דבה לא אדבר יתהון לנא והא ודאי כל מה דאדכר לטיבות' איהו בה דהא זבת חלב ודבש היא וגו' אבל אית בה חדא לריעותא דלא אדכרה משה והיא אוכלת יושביה היא ולא מתקיימין בה אלא אינשין תקיפין במזגיהון והיינו דאמרו כי עז העם היושב בארץ כלומ' אבל אינשין רכיכין כוותייכו לא תיכלון לאתקיימ' בה יומא חד דארץ אוכלת יושביה הרכי' כמותכם היא ואהדר להו כלב עלה נעלה וירשנו אותה כלומר אי אפשר שתאכל אותנו כיון דקב"ה יהיב יתה לנא ודאי אדעת' דנתקיים בה יהיב יתה לנא וז"ש וירשנו אותה ואתם אל תראו את עם הארץ אף ע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ותראו לשון יראה הוא מכל מקום הא איכא למדרשיה מלשון ראיה והכי קאמר לא תיחזון לעם הארץ דאנן תקיפין מניהון ראיה כי לחמינו הם כלומר דאינון מסורין בידנא וידיע דהניזון איהו תקיף ממילתא דאיהו מזון ליה דהא הניזון מעכל למזון וכיון דלחמינו הם אע"ג דלהוו תקיפין אנן תקיפי מניהון בודאי ועוד דמאי דאמריתו דאינון תקיפין לאו קושטא איהו דהא השתא סר צלם כלו' עדא תוקפיהון ואפי' הכי מתקיימי בארעא ואין הארץ אוכלתן וא"כ אין ארץ זו אוכלת יושביה אע"פ שהן רכים וא"כ אע"פ שנהיה רכים נתקיים בה ולא תאכל אותנו ובהאי אורחא מתייתב כלהו ספיקי ואתה שלום: