וכבר יצאו לגמרי וכתב מהר"ם במשכון גופי' אם עלו הרבית והקרן יותר מכדי שויה של משכון וא"כ המשכון הוחלט לגוי זכה בו המוצא. ועיין תומים דלכך השמיטו המחבר דס"ל זהו למ"ד דא"י לומר אתן שויו והנשאר תפסיד דיטעון המלוה לדידי שוה לי ככל החוב. אבל לפי דס"ל למחבר דא"י לעכב המשכון א"כ עדיין אין המשכון חלוט לו ולכך השמיטו מיהו י"ל דהואיל בדיני גוים א"י לכופו להחזיר לו משכונו משום יאוש בעלים נגעו בו ולכך זכה בו מוצאו אף דלשון מהר"ם לא משמע כן. ולכן כתב מהרי"ט דאם המשכון לא ביד גוי רק ביד ישראל לא שייך דינו של מהר"ם ולעולם לא זכה בו המוצאו ע"ש. ועיין בתומים גר שהלוה לישראל על המשכון והמשכון אינו שוה כ"כ וישראל מת ויורשו אינו מחויב לשלם המותרות אם גם כן שייך דינו של מהר"ם דהרי המשכון מוחלט לו וא"כ במותו המוחזק זכה בו ואם הטעם משום יאוש זהו לא שייך בגר. ודוק:
אורים ותומים, אורים · סימן ע״ב, קמ״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.