הרי זה מחויב שבועה כו' פי' דאלו היה מכחיש לעד ואמר להד"ם היה מחויב שבועה להכחישו ועכשיו דמודה לדבריו כללא הוא אם מחויב שבועה להכחיש העד ואין מכחישו יש לע"א כל דין שני עדים ושטר בשני עדים אין נאמן לומר פרעתי דיאמר שטרך בידי מה בעי אף בע"א ג"כ אינו מניח שטרו בידו דיש לו כל דיו שנים וא"נ פרעתי ולא דמי לכת"י דנאמן פרעתי דשם אין מקפיד להניח אבל בע"א דחזי דטרח המלוה לחתום ע"א אף הוא אינו מאמינו להניחו בידו כשפרעו ועיין תומים שכתבתי כי נראה דעת הרי"ף ורא"ש כן ולכן אין הכרעת הש"ך כיש אומרים מכרעת והרי הוא ספיקא דדינא. ועיין תומים ס"ק א' דהבאתי דעת הש"ך אם העד מעיד אח"כ שיודע דלא פרע והוא אומר דפרע אף הרמב"ם בעל דיעה זו מודה דנשבע להכחיש העד ומפטר ואני כתבתי דליתא דמה נ"מ באמירתו של העד בזו אלו שתק לא הוה נאמן וכי בשביל דמוסיף דיודע דלא פרע יגרע דבר זה ליתא ע"ש. ועוד כתבתי בתומים ס"ק א' דנראה אם טוען פרעתי וע"א מסייע לו דפרע דאף הרמב"ם מודה דנאמן דמה אולמי' דהאי עד מהאי עד ובשנים אמרו אין דבריו של א' במקום שנים אבל בע"א מסייעו נגד ע"א הבו דלא לוסיף ע"ש וכל זה הכל בדברים דחייב לו שבועה מהתורה אבל בדברים שאין עליה ד"ת שבועה פשיטא דנאמן פרעתי דלא שייך משאיל"מ:
אורים ותומים, אורים · סימן נ״א, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.