דייקינן בסהדותא ע"פ כו' פי' הסמ"ע ופרישה דתמיד צ"ל דאקרוהו למאן דידע לקרות רק ההבדל אם יודעים בעל פה הבית דין שואלים להם אי הניחו לקרות למאן דידע אבל אם אין יודעים בע"פ אין הבית דין שואלים ופוסלים שטר עד שיאמרו מעצמן דהיו מניחים לקרות מפי אחרים ואז כשר. והש"ך השיג ודעתו כיון דידעי בע"פ אף דלא אקרוהו כלל למאן דידע לקרות השטר כשר ועיין תומים דהעליתי אם ברור לנו דלא הניח לקרות לא מועיל דידע בע"פ להכשיר שטר רק מסתם אמרינן הואיל וידעי רגלים לדבר דהניחו לקרות ולא נאמנים שלא הניחו לקרות כיון דכת"י יוצא ממקום אחר אבל באינם יודעים בע"פ נאמנים לומר שלא הניחו לקרות אע"פ שכת"י יוצא ממקום אחר ע"ש:
אורים ותומים, אורים · סימן מ״ה, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.