אורים ותומים, אורים · סימן ל״ז, מ״ה

מפני שאפשר שנוח לו כו' משמע בפרישה הא אם שניהם נוחי' ואין אחד אלי' יותר מחבירו לא שייך תי' זה רק צ"ל דלזה יהודה יש עדים ג"כ כמו שמעון וא"כ אילו יבא ליד יהודה אין להוציא מידו דאוקמי תרי לבהדי תרי ואין להוציא מיד מוחזק וזה הוא ג"כ בכלל בלשון שני נח לי וכו' כי בזה יכול להוציא בעדים ובזה אין יכול כי לוי אין לו עדים נגד שמעון המערער אבל יהודה יש לו עדים נגדו ולכך אם יבא ליד יהודה אין נח ביד שמעון להוציא משא"כ בנשאר ביד לוי והוא אין לו עדים נגד שמעון יבא שמעון בעדים ויוציא אותו וזהו בכלל השני נח לי וכו' זהו דעת סמ"ע ופרישה. אבל בתומים כתבתי דאפילו לוי מוחזק באלים ויהודה לאיש נוח מכל מקום יכול לומר דנוגע דאולי לשמעון הלוקח לוי יותר נח וכו' כי מי יודע מטמוני' של חבירו וא"כ לעולם א"י להעידו ודלא כדברי הסמ"ע דלדבריו אם עדי שמעון מספיקים להוציא אף מידי יהודה ואינו אלים יותר מלוי יכול שמעון להעיד דלא שייך שום טעם שכתב הסמ"ע אבל האמת נכון דאינו דמעולם לא יעיד כי אין לנו להכיר מה נייחא ומה הוא הקשה וכן מבואר בחדושי רמב"ן בראיה מגמ' ע"ש ועיין תומים שהארכתי בפילפול אם זה תי' השני נח לי עיקר בגמ' ע"ש ומה שכתבתי בדברי הרמב"ם ז"ל ואע"ג דלקמן בסימן קמ"ז לא קי"ל כאדמון דס"ל הך סברא השני נח לי וכו' ולכך פסקינן העורר על שדה והוא חתם בעד אבד זכותו ולא אמרינן דחתם מפני דשני נח לו וכו' צ"ל לענין עדות בחשש נגיעה כל דהוא פסלינן לעדות ואפילו בדרך רחוקה ונפלאה. משא"כ שם בענין זכותו צריך אומד וראי' ברורה ואפי' השני נח לו: