מפני ת"ה פי' שחשו חכמים שימנע א' מליקח דבר מחבירו כי למחר יתברר שהוא גזול ויפסיד שלו ותקנו חז"ל אם אין לוקח מגנב מפורס' או שלקחו בפרעון חובו וכדומה כי סבר וקיבל להפסיד מקחו אם יבא מערער כשיבא נגזל ויברר שדבר זה גנוב וגזול מאתו שצריך להחזיר ללוקח דמי חפץ שנתן בעבורו והוא הנגזל יחזור על הגזלן לשלם לו הדמים שנתן ללוקח ולכך אם איירי בדברים ששייך בו ת"ה א"כ אם יוציא מיד הלוקח צריך ליתן לו מעותיו ויחזור על המוכר ויצטרך לשלם וא"כ הרי בכיון פוסל עדיו שלא יוציא החפץ ואף הוא יפטר מדמי' והרי זה נוגע אבל בטוען שמוכר קנא' מגזלן אין לו כלל משפט דמים בהמוכר כי אף הוא לקחו לכך מעיד ועיין תומים שהעליתי דאם לא נתייקר החפץ מכפי שקנא' מן המוכר א"כ במקום דיש בו ת"ה אפי" באחריות יוכל להעיד המוכר דהא אינו חוזר עלי ו שכבר קיבל הדמים מיד המערער אבל אם נתייקר לא יעיד דהא אין לו מהמערער רק דמי' שנתן עבורו וחוזר על הנשאר על המוכר:
אורים ותומים, אורים · סימן ל״ז, מ״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.