ואפי' עד כשר כו' כי כוונת הקרא אל תשת ידך עם רשע דאפילו שהעדות אמת מ"מ ע"י הב"ד מוציאין ממון עפ"י עד אחד כי הב"ד לא ידעו מרשעו ואסור עליו לצרף עמו ומכ"ש שיודע בו שגוף העדות שאומר שראה שקר הוא וא"כ פשיטא דאין לו לצרף עמו לגרום לב"ד להוציא ממון עפ"י עדים ובאמת הוא רק ע"א כי חבירו משקר והש"ך טרח בס"ק ג' למצוא טעם במילתא דממון דלא איברי סהדי אלא לשיקרא למה לא יעיד דמה בכך דהעדות של חבירו שקר מ"מ הוא יודע האמת ועושה כן להציל ממון חבירו ונתן הש"ך הטעם משום דנמצא אחד מהן קרוב או פסול כל עדות בטלה ואף עדותו בטל. ועם כל זה לא הועיל דסוף כל סוף יודע שממון חבירו ביד זה ולמה לא יעשה כל טצדקאות להציל העשוק וגם למה לא יצרף עם העד שמשקר ולא היה בעת העדות וא"כ אין כאן צירוף כיון דבשעת ראי' לא היה שם ולכ"ע בעת ראי' בעינן ובפרט אם יעיד לאחר כ"ד דלכ"ע אין מצטרף ומה יאמר הש"ך בשלשה שלוי' ואחד יהיה בע"ד ושני עדים דהא ג"כ אמת שהלוה ומ"מ אסרה תורה כי אין לנו לעשות תחבולות רשע וה' לא צוה וכך גזרת המלך הוא ואין לנו להרהר ולחפש בטעמים:
אורים ותומים, אורים · סימן ל״ד, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
