אורים ותומים, אורים · סימן ל״ד, א׳

ואפי' עד כשר כו' כי כוונת הקרא אל תשת ידך עם רשע דאפילו שהעדות אמת מ"מ ע"י הב"ד מוציאין ממון עפ"י עד אחד כי הב"ד לא ידעו מרשעו ואסור עליו לצרף עמו ומכ"ש שיודע בו שגוף העדות שאומר שראה שקר הוא וא"כ פשיטא דאין לו לצרף עמו לגרום לב"ד להוציא ממון עפ"י עדים ובאמת הוא רק ע"א כי חבירו משקר והש"ך טרח בס"ק ג' למצוא טעם במילתא דממון דלא איברי סהדי אלא לשיקרא למה לא יעיד דמה בכך דהעדות של חבירו שקר מ"מ הוא יודע האמת ועושה כן להציל ממון חבירו ונתן הש"ך הטעם משום דנמצא אחד מהן קרוב או פסול כל עדות בטלה ואף עדותו בטל. ועם כל זה לא הועיל דסוף כל סוף יודע שממון חבירו ביד זה ולמה לא יעשה כל טצדקאות להציל העשוק וגם למה לא יצרף עם העד שמשקר ולא היה בעת העדות וא"כ אין כאן צירוף כיון דבשעת ראי' לא היה שם ולכ"ע בעת ראי' בעינן ובפרט אם יעיד לאחר כ"ד דלכ"ע אין מצטרף ומה יאמר הש"ך בשלשה שלוי' ואחד יהיה בע"ד ושני עדים דהא ג"כ אמת שהלוה ומ"מ אסרה תורה כי אין לנו לעשות תחבולות רשע וה' לא צוה וכך גזרת המלך הוא ואין לנו להרהר ולחפש בטעמים: