לפני בעל דינו מבואר בגמרא דבעל דינו הוא ע"ה אבל אם הוא ת"ח לית ליה ביה דלא יחשדהו בכך. וכתב בש"ת מהרי"ו סי' קי"ט דיש שהיו רוצים לפסול אם המורשה חורגו של הדיין בשביל כך דהוא שכיח אצל דיין ויבא להטעים דבריו ומהרי"ו כתב דאין בדבריהם ממש דכיון דהוא מורשה דנוטל שכרו בשוה בין יזכה או יתחייב א"כ כשר להעיד ולא נחשד שיטעים דבריו שלא כדין כי אין אדם חוטא וכו' ע"ש. ואל יטעה לך לשון תשובת רמ"א סי' ק"ד דמשמע שם דהמורשה א"י להיות פסול לדיין דהמעיין שם בלשון יראה דמיירי דקצוב עמו לשלם יותר כשיזכה מכשיפסיד ואז פסול המורשה להעיד וגם קרובו פסול לדון אבל במורשה הכשר להעיד פשיטא דקרובו כשר לדון. וע"ש בתשובת רמ"א אם המורשה של התובע פסול לדיין של נתבע מי נדחה מפני מי ע"ש:
אורים ותומים, אורים · סימן י״ז, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
