שזה טוען וזה טוען או כשאומר המלוה נדון כאן כו' פי' הסמ"ע ובדרישה דל"ל שזה טוען וזה טוען דזה אומר אתה חייב לי והשני טוען להיפוך אתה חייב לי ולכך לא שייך כאן עבד לוה לאיש מלוה וא"י לומר לב"ד נלך דא"כ איך קאמר אבל אם אומר המלוה נלך כו' דהא גם בהך דזה טוען וזה טוען שייך במלוה דזה אומר הלויתיך וזה אומר יש לך משכון שוה ביותר וכהנה טובא אלא מפרש הסמ"ע דרישא מיירי בשאר טענות שתבע נתחייבת לי שכיר' והלה אומר שלמתי מכרתי לך בית וסחורה והלה אומר שלמתי בזו לא אמרינן דהנתבע מחויב לילך לב"ד הגדול משא"כ במלוה וניזק ונגזל דכופין הלוה והמזיק וגזלן לילך לב"ד הגדול אם שכנגדו צעק לב"ד הגדול ניזול ופי' זה דחוק וצ"ע. ויותר היה אפשר לפרש דאם אין הנתבע מודה לו שהוא חייב לו מעולם שזה תבעו הלויתיך והוא אומר להד"ם או היה לי בידך יותר ויותר. וא"כ מעולם לא נעשה עבד לוה וכו' א"י לכופו שיעלה לב"ד הגדול אבל אם הנתבע מודה שמתחילה לוה הימנו או גזלו והזיקו רק שטוען אח"כ פרעתיך או הגיע משלי בידך שעולה בדמיו יותר. מ"מ כיון שהודה שבפעם א' היה הוא הלוה שלו הרי כאן חזקת עבד לוה כו' וחייב לילך אחריו לב"ד הגדול. ודברים אלו יש לכוון ביותר בפי' הרמב"ם והמחבר שהעתיק דבריו וצ"ע:
אורים ותומים, אורים · סימן י״ד, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
