ולקט פירותיו כתב הסמ"ע בדרישה הוכחתי דזה מיירי אפילו לא אמר תחילה אלך ואלקט דליכא חזקה דאין אדם מעיז אפ"ה כיון שכבר לקטן והוחזק בהן אין מוציאין מידו ובסימן שלאח"ז מיירי שאינו מוחזק בהן שלקטן ועדיין מונחים בשדה בעל האילן בזה לא היה נאמן אם לא שאמר תחילה אלך ואלקוט אז נאמן דלא חציף אינש ואף דלא החזיק עוד בהם כיון שכבר לקטן אבל אם בא בהע"ב קודם שלקטן יוכל לעכב עליו מללקוט ולא מהני חזקת אמירה דא"כ כל עזי מצח יסמוך ע"ז וכו' עוד כתבתי בשם חדושי הרמב"ן והנ"י דכשכבר ליקט הפירות זמן מרובה ה"ל כאומר אלך וכו' לענין זה דא"י להוציא מידו אף דאין הפירות ברשותו כו' ובהאי אמירה אלך וכו' כתב הטור ב' דיעות אי צריך להיות בפרהסיא או בצנעא בפני אנשים מעוטים סגי אבל אמירה עכ"פ בעי לכ"ע ודלא כדעת התוס' כ"כ הסמ"ע ועיין בט"ז דחולק:
אורים ותומים, אורים · סימן קל״ז, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.