אורים ותומים, אורים · סימן קל״ד, י״א

וי"א דהיינו כששהה וכו' כ"כ התוס' ורא"ש והנה הטור כתב שאם אומר שקנאו מבעליו הרי בן אומן כשאר כל אדם אבל באומר שירשה מאביו הרי הוא כאביו לכל דבר והשמיט החילוק בקנאו בין שנשתהה כמ"ש תוס' ורא"ש וב"י וד"מ תמהו עליו והסמ"ע ס"ק י"ז כתב דדעת המחבר ורמ"א הוא שלא כדברי הטור ועיין בב"ח דפי' דדברי המחבר ורמ"א קאי ג"כ לשיטת הטור ופי' דמ"ש הטור אם בא בטענת עצמו היינו בבא בחיי אב דאין לו שייכות עם אב אבל במות האב לא עיין שם והש"ך השיג על הסמ"ע והסכים עם הב"ח ועיין תומים כי דברי ופי' הב"ח קשה להולמן ובררתי ת"ל פי' מספיק בתוס' ופי' מספיק בטור והוא דבאומן שירד מאומנותו כתב דנאמן אפילו על כלים שיש עדים שבא לידו בעוד שהיה אומן ואם כן ל"ל מגו מ"מ נאמן בנשתהה אבל בלא נשתהה אי ליכא עדים וראה גם כן נאמן במגו אבל באיכא עדים וראה צריך דוקא נשתהה אבל בבנו כתב הרי כשאר בן אדם והיינו אי איכא עדים וראה א"נ דהא בכל אדם אם מסר איזה דבר לאב וראה אצל יורש א"נ היורש לקחתי ומכ"ש בן אומן ולא הוצרך הטור ליכתוב דאם שהה נאמן דהא נלמד מכ"ש דאם גבי אומן גופא נאמן מכ"ש בנו דכאחר דמי ונכון וקצרתי בהעתקה והרוצה להבין על בוריה עיין בתומים באריכות ולכן לדינא ברור כסמ"ע דמחבר ורמ"א חולקים על הטור דהוא מצריך שהה רק בעדים וראה והמה מצריכים שהה לעולם וגם העליתי שדברי הטור מפורש בירושלמי שלענין ירושה ל"מ שהה וכן נכון גם העליתי לפי' א' שכתבתי בדברי התוס' נלמוד דאם לא אמר בפני הודה אפילו בן בן אומן ל"מ דלא טענינן ליתמי מילתא דל"ש וע"ש ועמש"ל סימן קנ"ב ע"ש: